פרשנות מצטטת על משלי כז:כא

רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה וכו'. ואיזהו כבוד תורה שלא יניח ספרים בקרקע ולא ישב בספסל ובכסא כנגדם בשוה. והחרד על דברי תורה ומכבד אותה ואת לומדיה שדבר ידוע הוא מהכרח הפסוקים והסברא שנותנת שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים שמוחזקין בו שהוא צדיק. וכל הדן אותם לכף חובה ולוקח במעשיהם לומר שאינן מכוונין ואינו רואה להיות להם זכות וכשמדברין לפניו מן הרשעים מצדיק את מעשיהם בידוע שיש בו שמץ רשעות. ובזה אל תסתפק כי בזה הדבר תוכל להבחין לבות האדם. ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו (משלי כ"ז כ"א) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. כלומר לפי מה שהוא מהלל. ואף ע"פ שכתוב (שמואל א' ט"ז ז') וה' יראה ללבב. הוא בענין המינות מדבר שאין כח האדם להבחין בחברו אם הוא מין כי הדברים המוצנעין בלבות המינין הם. אך בדבור המאמינים (אמר המעתיק לפי המובן חסר כאן איז' תיבות, וי"ג אך בדיבור הם כמאמינים):

היא הבאר חפרוה שרי האלוקים ושרי התורה, כרוה נדיבי עם ה' משתתפים בשכרה, אלו במחוקק להשיב מלחמתה ש"ת שערה, ואלו במשענותם בלב נדיבה וברה, ומאז גוסדה ויצאה לאורה, מנהרים המונים חברים ותלמידים שוקדי תורה, המה בחנו כי מימי' מצליחים גם לשקידה יתירה, גם לעיון ישרה, איש לפי פעלו בשקידה להתגברה, ואיש לפי מהללו בקרב חכמים אריות שבחבורה, רבים שתו ושבעו כדי מדתם במשורה, ויצאו מורי הוראות לחיות דגן בתלמוד ובסברא, ואני לא מנעתי א"ע מדקדוק חברים ופלפול התלמידים להתחברה, חדשים לבקרים זה יוצא וזה נכנס לגמרא, בכח כל אלו עשיתי ידים, ולעשות תושי' כפלים, ולקבל מעט מעט עד מלא חפנים, וסלותי שביל ביגיעה ועיון לא פעם ולא שתים, בספרן של גאונים קדמונים המה אור עינים, גם זכות רבינו ז"ל עמדה לי לתמוך יסודותי הרפוים, והנני מוציא לאור באור ספרו לפני רובצי משפתים.