פרשנות מצטטת על משלי כז:כז

ולקחת סלת וגו׳. הסמיך ענין לחה״פ לכאן ג״כ לזה התכלית. באשר כמו שנדרש להוציא הלכה לאמתה אור המנורה להאיר עיני המעיין בהלכה ככה נדרש שיהיו התלמידים המקבלים ראוים ומוכנים לשמוע. ומיניה ומינייהו תסתייע שמעתא. וכמו שביארנו בס׳ בראשית עה״פ ומחוקק מבין רגליו שהרב המחוקק ומחדש בחקירה הוא עומד על הלכה מבין רגליו שהם התלמידים היושבים לפניו על הארץ כמו שהיה נהוג אז. והנה להיות התלמידים מוכנים לקבל נדרש שני תנאים. א׳ שיהיו פנוים מעסק פרנסה וכדתניא במכילתא פ׳ בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניה לה אוכלי תרומה. ב׳ שיהיו התלמידים מסתפקים במועט וכדתנן בפ׳ קנין תורה במיעוט תענוג. וזהו דרכה ש״ת פת במלח כו׳. וישעיה הנביא כ״ח הוכיח לת״ח שבדורו וגם אלה ביין שגו וגו׳ את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב. היינו בשביל שהיה מנהג בעל״ב במאכלי חלב כמאמר שלמה במשלי ודי חלב עזים ללחמך וגו׳ אבל ת״ח ראוים לגמול עצמם מחלב. וע״ע בספר שמות ט״ו כ״ה. עכ״ז סמך ענין לחה״פ לכאן שחילוק לחה״פ היה מגיע כפול וכזית והיה משביע ושוב לא היו צריכים לאכול. ללמד דמי שרוצה להסתפק במועט הקב״ה מסייעו לכך ושבע מן המועט. וגם היה לחה״פ מברך תבואת הארץ עד שזה היה גורם שהתלמידים היו פרושים לתורה ומוכשרים לקבל לקח מרבם. והנה החל המצוה מן לקיחת הסולת אע״ג דעיקר מצות העסק הוא משעת אפיה מכ״מ כתיב ולקחת סלת. היינו הכנה דלקיחה דזה כלל במילי דקדושה דכל מה שמקדימים ההכנה לשם קדושה ולמצותן מועיל יותר להשפיע תכלית קדושתו. ומעשה רב דר׳ חייא בפ׳ הפועלים יוכיח כמש״כ בס׳ שמות י״ט ב׳. כך לקיחת הסולת לשם מצוה מוסיף קדושה וברכה בלחה״פ:

ותורתי. המה תורה שבכתב ושבע״פ. כדאיתא ביומא דכ״ח. הכלל שלמד סדר המצות שבכתב ובע״פ. והגה בכללי התורה. והנה בזה נתן הקב״ה טעם ליצחק על שפע העושר וברכה לו ולזרעו למי שיזכה לה. דיש לדעת דזכות שקבע הקב״ה בעולמו לישראל להשיג פרנסה עיקרו אינו אלא בזכות עבודה ולא בזכות התורה כמש״כ לעיל י״ב י״ז ובכ״מ. מ״מ העוסק בתורה ג״כ ניזון בזה הכח. וכמלכותא דארעא. שמפרנס אנשי מדינה בשני אופנים. היינו רוב המדינה ע״י עבודת הארץ. ועובד אדמתו שניתן לו ישבע לחם. אמנם אנשי חיל התופשים חרב ושומרי המדינה והמלוכה המה ניזונים מאוצר המלך אע״ג שאין החרב בעצם שייך לפרנסה מ״מ בע״כ מחויב המלך לזון ולפרנס אותם בלי שום עסק בפרנסה אמנם יש נ״מ באופני הפרנסה דעובד אדמתו הרי ניזון שלא בעוני ודוחק מתחלת עבודה. וכאשר מתכשר בעבודתו ומצליח אינו מתנשא בעושר וכבוד כ״כ. משא״כ אנשי חיל מתחלה ניזונין בדוחק בלחם נקודים וישנים על הארץ וכדומה אך אחר שמתכשר בעבודת החרב ונעשה ראש. הרי מגיע לו פרנסה בכבוד ובשפע רב כיד המלך. כך יש נ״מ אם ישראל זוכים להתפרנס בשביל העבודה מתחלה שבעים בלחם וברכת הארץ וגם בסוף אינם מושפעים כ״כ בעושר וכבוד. משא״כ בעלי תורה מתחלה זהו דרכה ש״ת להיות בדוחק ועוני וכמו שאמר ישעיה הנביא כ״ח למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב. היינו במיעוט תענוג. ולא ככל המון ב״א שעיקר חיותם היה נהוג בחלב כמאמר החכם במשלי ודי חלב עזים ללחמך וללחם ביתך. אבל ת״ח יש להגמל עצמם גם מחלב כ״א פת במלח כו׳. ולעתיקי משדים היינו במיעוט ד״א. משא״כ לאחר שזוכה להצלחת התורה משיג עושר וכבוד. וכ״ז מבואר עוד בס׳ שמות ט״ו כ״ז ובס׳ דברים י׳ א׳ ובכ״מ ומזה הטעם אמרו בעבודת כוכבים ספ״א כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין כו׳ והיינו שאמר הקב״ה טעם על הברכה בשפע יתירא שהוא בזכות שהיה א״א עוסק בתורה כ״כ. ולא בא ההבטחה זו בשביל עבודה שהוא מדת יצחק. באשר שזה אינו בא להשפעה יתירה כ״כ:

אח"כ אמר את מי יורה דעה [ליושבי על מדין] ואת מי יבין שמועה [למשיבי מלחמה שערה] גמולי מחלב [באשר היה בימיו לחם הרגיל להמון ישראל מאכלי חלב, כמו שאמר שלמה במשלי ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך, וכדאיתא בחולין פ' כסוי הדם שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה של צידה, וכיון שהיו בריאי הגוף, היה הדין לת"ח למעט סדרי מאכלו גם מחלב וכדתנן זהו דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', והיינו שאמר ישעיה לגמולי מחלב ג"כ, אז יהיה בכחו להורות ולהבין שמועה.