פְּתַח־פִּ֥יךָ שְׁפָט־צֶ֑דֶק וְ֝דִ֗ין עָנִ֥י וְאֶבְיֽוֹן׃ (פ)
אור החיים
וְאוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן גַּם כֵּן לִרְמוֹז מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסַנְהֶדְרִין (ירושלמי סנהדרין ג:ח:ז) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: רַב הוּנָא כַּד הֲוָה חֲזֵי זְכוּ לְבַר נָשׁ וְלָא הֲוָה יָדַע לֵיהּ, הֲוָה פָּתַח לֵיהּ מִשּׁוּם ״פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם״ (משלי לא:ט) עַד כָּאן. וְהוּא מַה שֶׁרָמַז בְּתֵיבַת לֵאמֹר, כִּי עָלָיו לֵאמֹר לְבַל תִּהְיֶה הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְיִשְׁפּוֹט צֶדֶק.
שד"ל
ידין: יריב ריבם, כמו שפטני אלהים וריבה ריבה (תהלים נ"ג א'), שפטו יתום ריבו אלמנה (ישעיה א' כ"ג) דנני אלהים (ברא' ל' ו'), ודין עני ואביון (משלי ל"א ט').
יד רמה
אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות כמו שאמרנו וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה דצריכי בשור הנסקל. מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תטה משפט אביונך בריבו במחוייב מיתה הכתוב מדבר כדכתיב (משלי ל״א:ט׳) פתח פיך לאלם ואל דין כל בני חלוף וכתיב בתריה פתח פיך שפט צדק ודין עני ואביון דאי באביון ממש מאי שנא אביון מעשיר אלא הא קמ"ל לא תטה משפט אביונך שנתחייב מיתה על פי אחד ולמאי איצטריך אי לגופיה מאידך קרא נפקא לא תהיה אחרי רבים לרעות אלא איצטריך למיעוטא משפט אביונך אי אתה מטה על פי אחד אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל ומהכא גמרינן להנך מעלות כולהו דליתנהו בשור הנסקל דמדהא לא איתא הנך נמי ליתינהו וכי כתיב היקשא דמיתת השור למיתת הבעלים לעשרים ושלשה שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כולהו אינך להצלה קא אתו ומה לנו לחוש על שור הנסקל מוטב לקיים בו ובערת הרע וכך פי' רבינו שלמה ז"ל ואנו רגילין לפרש לא תטה משפט אביונך בריבו לרעה והני מעלות כולהו משמעי מהכא דלא תגרום ליה הטייה לרעה אלא עביד ליה הצלה ואע"ג דהדורי אהצלה מקראי אחריני נפקא לן איצטריך הכא למעוטי: