פרשנות מצטטת על משלי ל:ו

זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק:

אבל לפי תכונת ספר קהלת אשר עיקרו הוא חכמתו של שלמה כדאית' בברכות דנ"ז הרואה קהלת בחלום יצפה לחכמה, ול"מ למ"ד במגילה דף ז' דקהלת אינה ברוה"ק ורק חכמת שלמה היא, אפי' למ"ד דברוה"ק נאמרה ונכתבה מ"מ הא ודאי שאינה באותה תכונה שנאמר שה"ש ומשלי שעיקרן רוה"ק משא"כ קהלת נאמרו כל החקירות שבו בקהל חכמי הטבע וחוקרי זמנו בתוך רובי חכמותיו של שלמה אלא שלא ניתן לכתוב אלא זה הספר כהוכחת הגמ' שם מדכתיב אל תוסף על דבריו, ולמדנו שהופיע רוה"ק על דברי חכמה אלו שדבר שלמה בחקירה טבעית שהרי גם חכמת הטבע בריאה ממנו ית"ש.

אלא מתחלה יש לנו לדעת דתכלית נו"כ לא באו רק בשביל התוכחות שאמר הנביא לצורך השעה או לדעת אותו מעשה, דודאי אאל"כ שהרי עוד הרבה נביאים היו בימי אליהו ואלישע ובימי ירמיהו כדכתיב ואשלח את עבדי הנביאים השכם ושלוח, וכולם אמרו דברי נבואה ותוכחה, ובקהלת רבה פ"א אי' אין זכרון לראשונים כמה נביאים עמדו לישראל ולא נתפרש שמותן כו' אלא שכל דבריהם לא נתנו ליכתב וכדאי' במגילה ד' י"ד כל נבואה שהוצרכה לדורות ניתן ליכתב ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה, ואלו היה אדם כותב דבריהם היה עובר על דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן אע"פ שנאמרו בקדושה, וכתיב אל תוסף על דבריו, ואפי' על כתובים, וכדאי' במגילה ד"ז על חכמתו של שלמה א"ל וכי זו בלבד כו'.

ולא תגעו בו. הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, לְפִיכָךְ בָּאָה לִידֵי גֵרָעוֹן, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל'):

אל תוסף על דבריו - מקרא הוא בספר משלי: