פרשנות מצטטת על נחום א:ב

כי הגדלת על כל שמך אמרתך. שמך בעל גבורות קנוא ונוקם ואמרת הבטחת טובך וחסדך הגדלת על כל שמך אמרתך שאתה מעביר לנו על מדותיך וסולח לנו:

בהעלותך את הנרות הטבת חמש נרות קודם להטבת שתי נרות. יש להקדים הקדמה סוד (שמואל א א) פנינה וחנה כי חנ"ה היא בקדושה לקבל אימא עלאה בה שם של ס"ג פנינה הוא קליפת נגה שהיא לקבל אימא בקדושה מתמן ירמיה טו) אם תוציא יקר מזול"ל בגי' ע"ג שם ס"ג עם י' אותיות (שם) כפי תהיה הוא עושה כמו הקב"ה שהוא שותף להקב"ה או כמ"ש האר"י ז"ל פ"י פ"א יו"ד בגימטריא מיכא"ל מקרב רחוקים וכן אם יוציא האדם יקר מזולל יהיה גם כן במדריגת מיכאל לכן כשלבש יעקב בגדי עשו החמודות הם הניצוצות הטהורו' אשר היא עושק וגזל מן ישראל בסוד (משלי ל) אכלה ומחתה פיה נכנס יעקב ולקח במרמה ניצוצות הנידחות ולוקח הברכה אשר היה לו ליצחק את עשו לוקח הוא ולכן נכנס אז מיכאל עמו כי זה דרכו של מיכאל להוציא יקר מזולל שהוא עשו זולל וסובא ז"ש אתה דבר אל אהרן שהוא במדריגת מיכאל בהעלותך את הנרות שהם ז' ניצוצין ז"ס (שמואל א ב) עד עקרה ילדה שבעה רבת בנים אמללה שהיה לפנינה עשרה בנים בסוד י' כתרין וכשנולד לחנה אחד נסתלקו מפנינה שתים רק שתים אחרונים היתה פנינה כורעה לחנה ומתפללה בעדה ונקרא על שמה של חנה לכן פתחה הנבואה מנחום (נחום א) חזון נ"חום ה"אלקושי ר"ת חנ"ה ופתח ספרו (שם) א"ל קנ"א ונוקם רומז על אלקנ"ה ורזא דמלה מצורעין נשתיירו בסוף מחנה לצורך קיום העולם ז"ס (ב"ב) פנינה ושטן לשם שמים נתכוונו. כי קליפת נגה נכנסה לפעמים בקדושה בסוד העלאת שבת. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות להוציא יקר מזולל מכל ז' ספירין בתראין. ז"ס שבעה ימי בראשית כי שבת באמצע ג' ימים חול לבתר שבתא ג' ימי חול מקמא שבתא רזא דמלה ג' קליפות הן סביב הקדושה והרביעי נגה פעמים הוא קודש ופעמים הוא חול בעוונותיהם של ישראל ולוקחים א"הע שפע של מעלה ע"י נגה שלהם וכשעושין רש"מ מתמתקת ונכללת כולה בקדושה (תהלים צב) ויתפרדו כל פועלי און וכמ"ש אברהם ללוט (בראשית יג) הפרד נ"א מעלי שהיה לוט דמות קליפת נגה כשהיה עם אברהם היה נכלל הקדושה אח"כ נתפרד ממנווהרשעים מחזירין אחר הקדושה לכן שבת הוא באמצע וכן ז' ככבי לכת חמה באמצע ג' ככבים לעילא ג' לתתא ואהרן נתכוון שכל א' מן כל ז' ככבי לכת אל מול נר האמצעי שהוא סוד קדושת שבת.

כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. כבר כתבתי ההבדל בין אני ובין אנכי, שמלת אנכי בא לדייק שם הנושא אנכי לא זולתי, כי המצרים היו חושבים שיש פועל שוב ופועל רע, הפועל שוב הוא אל רחום והפועל רע הוא אל קנא, לכן דייק במלת אנכי כי אין זולתו, ה' המוציא מארץ מצרים הוא עצמו אל קנא להעניש לעושי רע, ועז"א במדרש [הובא בילקוט על פסוק אנכי אנכי הוא מנחמכם] משני פעמים אנכי שאמרתי בסיני אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אנכי ה' אלהיך אל קנא אני מנחמכם, ר"ל שמזה תדע שהמעניש והגומל הוא אחד והפועל רע הוא עצמו הפועל טוב, והרע והעונש והגליות והיסורים שהביא עליכם היו לתכלית טוב, כמ"ש כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם (ירמיה כט), ואמר במכילתא אנכי אל קנא אני שליש בקנאה ואין קנאה שולטת בי, ד"א בקנאה אני נפרע מן עע"ז אבל רחום וחנון אני בדברים אחרים, שכבר בארתי במ"ש (נחום א) קנוא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חמה, שיש הבדל בין קנא ובין נוקם, המקנא הוא מפני חלול כבוד, והנוקם הוא בעבור רע שעשו לו בפועל, וה' יקנא בעבור חטא ע"א כאיש המקנא באשתו שזנתה תחתיו, [שכן תמצא שם זנות תמיד בעבודת אלילים] שמקנא על כבודי המחולל כמ"ש יקנאוהו בזרים (האזינו לב), ולא שייך בזה נקמה כי לא עשו רע בפועל, ונקמה שייך על עברות שעושים רע בפועל כמו גזל ורציחה וכדומה, והחוטאים בע"א נקראים אויבים ושונאים, והחוטאים ביתר עברות נקראים בשם צרים, כי ההבדל בין צר ואויב, שהצר מציר בפועל אף שלא יהיה אויב כי יצויר שמרשיעים בעבור הנאת עצמם, והאויב לפעמים לא יהיה צר בשאינו צורר ועושה רשעה רק שהוא מאויבי ה' ומכחישיו ע"י שעובד אלהים אחרים, ויש שני הבדלים ביניהם, המקנא לא ימהר להעניק תיכף שלפעמים נוטר חמה בלבו, אבל הנוקם ינקום תיכף כדי לעצור בעד הרשע והרע שעושה בפועל, ועז"א (נחום שם) קנוא ונוקם ה', ומפרש נגד נוקם נוקם ה' ר"ל שנוקם תיכף, ונגד קנוא אומר בעל חמה, ר"ל ששומר החמה בלבו ואינו מגלה אותה לחוץ לנקום [שזה קרוי אף וחרון], ומפרש נגד נוקם, נוקם הוא לצריו, ונגד קנוא ובעל חמה אמר ונוטר הוא לאויביו, שהנטירה הוא בלב והנקמה הוא בפועל, וההבדל השני שהמקנא בעת שנוקם לא ירחם כלל, כי נטירת השנאה בלב הוא עד שיתמלא סאתו ויתחייב כליון גמור, משא"כ הנוקם שלא מחמת קנאה יחמול עליו אחר שמענישו, כמ"ש כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם (משליו), ופה אמר כי אנכי אל תנא לשונאי, שנגד עע"ז שהם נקראים אויבים ושונאים, ינהג עמהם במדת הקנאה, ומפרש במכילתא המעלה והחסרון שיש בזה, המעלה הוא שלא ינקום תיכף, ועז"א אני שליט בקנאה ואין קנאה שולטת בי, כי יוכל לעצור בעד הקנאה עד ויתמלא סאתו. והחסרון הוא שבעת שיגע שעת הנקמה בשנתמלא הסאה לא ירחם כלל, וזה רק בע"ז כי לא נמצא קנאה רק בע"ז, ועז"א ד"א בקנאה אני נפרע מן עע"ז אבל רחום וחנון אני בדברים אחרים: