פרשנות מצטטת על נחום ב:יג

ונפש כי תקריב קרבן מנחה. הקרבן הזה סולת ושמן ולבונה, כענין שכתוב סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והיה הכהן קומץ ממנה מלא קומצו והיה נותנו לאש ומקטירו על גבי המזבח, והנשאר היה שלו, כי כן כתוב והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'. והזכיר כאן מלא קמצו, והזכיר במקום אחר בקמצו, שלא יעשה מדה לקומץ. מלא קמצו, יכול מבורץ, תלמוד לומר בקומצו. יכול אפילו בראשי אצבעותיו, ת"ל מלא קומצו, הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פסת ידו וקומץ במחבת ומרחשת ומוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה, וזו היא עבודה קשה מהעבודות הקשות שבמקדש עד כאן, ופירש רש"י ז"ל וזהו קומץ במשמע לשון העברית, ופירוש הדבר כי מלת קומץ הוא תרגום של חור, וחור הוא לשון עברי, תרגום (נחום ב׳:י״ג) וימלא טרף חוריו, בקומצא. ואם כן מלת וקמץ מבוארת שעיקר המצוה בקמיצה והוא מה שבתוך החור. ולא נאמר נפש בכל הקרבנות אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. והזכיר כאן אשה ריח ניחוח לה', כשם שנאמר בעוף כך נאמר בבהמה, ובכולן נאמר כן, ודרשו, רז"ל לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

אומר אני שזכר היה וכו'. ואם תאמר אם כן לכתוב הכל לשון זכר או הכל לשון נקיבה, מאי שנא דבכל הפרשה (פסוקים ט, יא, יב) כתב לשון נקיבה, ובמלת "טרף" כתיב לשון זכר, ויראה לי שנח לכך שלח הזכר לפי שהזכר מביא פרנסה לנקיבה, ואמר אם ישלח נקיבה – הנה אם תמצא דבר מה מן המאכל לא תביא אל הזכר לאכול, והזכר מביא לפרנס הנקיבה, לכך כתיב "והנה עלה זית טרף" – ולא אכל, כמו שדרך הזכר לטרוף ולהביא לנקיבה, ולאפוקי הנקיבה דדרכה לאכול. וכן כתיב שהזכר דרך לטרוף בשביל הנקיבה, כדכתיב (נחום ב, יג) "אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו", ובמסכת בבא קמא (טז ע"ב) אמרינן ארי דורס ואוכל ברשות הרבים פטור, משום דהוי אורחיה, ושן ברשות הרבים פטור. טורף ואוכל חייב, דהוי קרן. ופריך מדכתיב "טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו", ומתרץ 'בשביל גורותיו בשביל לבאותיו', שמע מינה שדרך הזכר להביא לנקיבה. לפיכך שלח את הזכר ולא את הנקיבה. וכן בעורב שלח את הזכר ולא הנקיבה משום האי טעמא, והשתא יתורץ קושית הרמב"ן:

וענה. כמו וענתה שמה (הושע ב) ומעונותיו טרפה (נחום ב) ויש לפרש עוד וענה לשון עניית קול: