וָאָק֣וּם ׀ לַ֗יְלָה אֲנִי֮ וַאֲנָשִׁ֣ים ׀ מְעַט֮ עִמִּי֒ וְלֹא־הִגַּ֣דְתִּי לְאָדָ֔ם מָ֗ה אֱלֹהַי֙ נֹתֵ֣ן אֶל־לִבִּ֔י לַעֲשׂ֖וֹת לִירוּשָׁלִָ֑ם וּבְהֵמָה֙ אֵ֣ין עִמִּ֔י כִּ֚י אִם־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י רֹכֵ֥ב בָּֽהּ׃
רבנו בחיי
בבגדו בה. הוא בוגד בבתו אם ימכור אותה זולתי למי שיוכל לישא אותה לאשה. ובמסכת קדושין פרק קמא נחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא במלה זו של בבגדו בה זה מבין מלשון בגידה וזה מבין מלשון בגד ר' עקיבא סבר יש אם למקרא כיון שפרש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה ור' אליעזר סבר יש אם למסורת, הבין ר' עקיבא מלת בבגדו מלשון בגד ממש כמו (בראשית ל״ט:י״ב) ותתפשהו בבגדו, ולכך אמר כיון שפרש טליתו עליה והם הקדושין כענין שכתוב (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפיך על אמתך, שאילו היה מלשון בגידה היה הכתוב ראוי לומר בגדו בקמ"ץ חט"ף, אבל הוא לשון בגד וטלית. ומה שאמר בה כמו עליה כלשון הכתוב (נחמיה ב׳:י״ב) הבהמה אשר אני רוכב בה שהוא כמו עליה. ורבי אליעזר הבין מלת בבגדו מלשון בגידה ואע"פ שלא אמר בבגדו בקמ"ץ חט"ף ואמר בבגדו בחיר"ק תחת הבי"ת. מלשון בגידה הוא, ולשון מקור הוא כמו (ויקרא כ״ו:כ״ו) בשברי לכם מטה לחם, ולכך הזכיר לשון בה שהרי לשון בגידה לא מצאנוהו כי אם בבי"ת, והוא שכתוב (מלאכי ב׳:ט״ו) אשר אתה בגדתה בה וכתיב (שם) ובאשת נעוריך אל יבגוד וכתיב (הושע ה׳:ז׳) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ורבי שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת, ודרשינן כלהו בלשון בגד ובלשון בגידה.
הכתב והקבלה
בבגדו בה. כיון שפירש טליתו עלי' שוב אינו רשאי למכרה דברי ר"ע, ר"א אמר בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה, ר"ע סבר יש אם למקרא, ור"א סבר יש אם למסרת (קדושין ח"י); לא יעלה על דעתך דלמ"ד יש אם למסרת יכחיש הקריאה המקובלת אצלינו, אבל ענינו לרוו"ה, דפליגי בתיבה שאין הכרע למשמעותה לפי ענינה לא מצד המשקל ולא מצד הגזירה ולא מצד הבנין, דמר סבר יש להכריע משמעותה אל צד המסורה ואפי' ע"ד זרות קצת, ומ"ס יש להכריע אותה אל צד המקרא ברגילות הלשון; והנה מלת בבגדו היא מלה מפוקפקת ומסופקת אם הוא לשון בגד ממש, כמו ותתפשהו בבגדו, או לשון בגידה והוא פעול מן בגוד בגדו בי (ירמיהו ה׳:י״א), ומנהג המקור בהרבה מקומות לנקד פ"א הפעל בחיר"ק, כמו בפגעו בו, בשכבה ובקומה בשברי לכם ורבים כמוהם, ובהא פליגי מ"ס יש אם למסרת מדלא כתיב בביגדו ביו"ד ע"פי התכונה הראשונה (כי כל שבעת המלכים מורים על תוספת מאותיות יהו"א הראוי' להיות אחר כל מלך ומלך, ואע"פ שיש מקומות הרבה שאינן נכתבות, מ"מ ע"פי הנקודות קריאתן, ככתוב בטעמי המקרא להחכם בן בלעם, וכדעת החבר בכוזרי מאמר ב' סי' פ', וכן דעת גאוני הלשון הקדמונים, וע' ר"פ תרומה ע"פ תיעשה המנורה), לכן יש לפתרו בהכרעה אל צד המסרת בבגדו בקמ"ץ חטף, ולשון מקור הוא מענין בגידה, לא לשון בגד ממש, ואילו היתה כוונת התורה לפסול הכוונה המתכוונת בקריאת הקמ"ץ מכל וכל, הי' לו לכתוב בביגדו ביו"ד; וסעד לדבריו שהדל"ת של בבגדו נקראת ברפה כמנהג המקור להרפות למ"ד הפעל, הפך מנהג משקל פָעֶל שמדרכו להדגיש למ"ד הפעל בהתחברו עם הכנויים, כמו נכדו עבדו רכבו ודומיהם שהדל"ת דגושה; ומ"ס יש אם למקרא בבגדו קרינן בחיר"ק, לכן הוא לשון בגד, ולא מצאנו בכל המקרא יו"ד כתובה בין הפ"א והעי"ן בתיבה היוצאה ממשקל פעל, ואילו הוא לשון מקור ויוצא מן בגוד בגדו בו, הי' ראוי להיות נקרא בק"ח לא בחיר"ק, ומרפיון הדל"ת אין ראי' כי כן מנהג כל דבר בגד להרפות הדל"ת בכל הכנויים בגדי בגדו כלם רפויים בכל המקומות, שלא על מנהג משקל פעל, ואין למדקדק לומר כ"א הנמצאות כאשר מצאו, ופירש בבגדו בה כיון שכבר פירש טליתו עלי' והיא נתעטפה בה הרי בגדו בה, ולכן אמר בבגדו בה ולא אמר בבגדו עלי'; גם יתכן כי בבגדו שם הפעל נגזר משם דבר בגד כמו כסם יכסמהו את ראשיהם וכמה פעלים נגזרים משמות דברים כמו ברוק ברק, וברד ברדת היער ורבים כמוהם, וכבר מצאנו אות בי"ת משמשת שמוש מלת על, כמו ינתן בו (ויקרא כ"ד), הבהמה אשר אני רוכב בה (נחמיה ב׳:י״ב):
הכתב והקבלה
בכתף ישאו. לפעמים תשמש הבי"ת כמלת על, הבהמה אשר אני רוכב בה (נחמיה ב׳:י״ב). אמנם לפי שבכל המקומות שמדבר ממשאת כתף נאמר בהם מלת על, ישאוהו על כתף (ישעיהו מ״ו:ז׳) על כתף תנשאנה (שם מ"ט) על כתף תשא (יחזקאל י״ב:ו׳) רק כאן במשאת ארון, וכן בדברי הימים (ל"ה ג') אמר בלויים, אין לכם משא בכתף. וכן (בד"ה א' ט"ו ט"ו) אמר וישאו את ארון בכתפם במוטות עליהם, נ"ל שבכוונה השמיט במשאת ארון מלת על, כדי לכלול גם כוונה שניה. וזה מדאמרי רבותינו (רבה פ"ה) מעולים היו בני קהת מכל הלויים, שכל הלויים היו טוענין בכלי מקדש היו מהלכין כדרכן פניהם כנגד הדרך אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהן לחוץ ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, ומזה כתב הרמב"ם (ספ"ב מכלי מקדש) נושאי הארון היו מהלכין פנים נגד פנים. וידוע שהבדים היו נתונים לרחבו של ארון, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים אמתים וחצי בין בד לבד שיהיו שני בני אדם הנושאים את הארון מהלכין ביניהם, כמ"ש רש"י ר"פ תרומה ממנחות צ"ח ב', ואחרי שבדרך משאם היו פנים נגד פנים, אם כן לא היו יכולים לעשות פסיעותיהן לפניהם כדרך כל אדם, ועל כרחן היו צריכים לילך לצדדיהן, ומצינו מלת כתף ישמש בכתובים גם לענין צד וצלע, ולכתף השנית, כתף ים כנרת, כתפות הפתח (יחזקאל מ״א:ב׳) כלומר צדדי הפתח, וזהו בכתף ישאו כלומר בפסיעות צדדיות (אין זייטוואֶרטסשריטטען זאָללען זיא טראגען) ולכלול גם כוונה זו השמיט בכל המקומות במשאת ארון מלת על. ובזה מיושב שם בד"ה מלת עליהם אחר מלת בכתפם, וביהושע ג' י"ז אמר, ויעמדו הכהנים נושאי הארון הכן, ופירש"י מכוונים ונצבים זה כנגד זה, כלומר פנים אל פנים. כמו אמת נכון הדבר, על כוון העדות: