וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃
מראה הפנים
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. נראה דדקדק התנא למנקט יו"ט של ראש השנה ולא נקט בקצרה לומר ר"ה שחל להיות בשבת אלא דאגב בא להשמיעני מילתא אחריתא בהאי לישנא יתרה שאף יום שני של ר"ה שחל להיות בשבת וכפי שהיו נוהגין לעשות ב' ימים לאתר התקנה שלא יהו מקבלין עדים אלא עד המנחה כדלקמן במתני' בהלכה ד' ושיהא השופר דוחה שבת גם ביום השני במקדש וקמ"ל ג"כ בזה שבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו משגיחין על הדחיות כי היכי דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכמו הסימן של הקביעות לא אד"ו רא"ש וכו' וזהו כדעת רש"י ז"ל פ' תמיד נשחט דף נח ע"ב והתוס' שם חולקין וכתבו בשם הר"י שאע"פ שהיו מקדשים ע"פ הראייה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדדי דאמרינן בהדיא בפ"ק דר"ה מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו וכו'. ואין דבריהם מוכרחין וראי' זו לאו ראיה היא שהרי אין זו הלכה פסוקה ודעות מחולקות שם בזה בדף כ' והרמב"ם ז"ל ג"כ לא כתב בענין זה כ"א כמסתפק כמ"ש בפ"ג מקידוש החודש בהל' י"ז ואם הוצרכו ב"ד להניח חודש זה מעובר וכו' וזה הוא שאמרו מעברין את החודש לצורך ויש מן החכמים הגדולים מי שחולק בדבר זה ואומר לעולם אין מעברין את החודש לצורך הואיל ובאו העדים מקדשין ואין מאיימין עליהם והוסיף עוד שם וכתב יראה לי שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החדשים וכו' אבל אם באו העדים בניסן ותשרי וכו' מקבלין עדותן וכו' שאין מאיימין על עדים שהעידו על חדש שראוהו בזמנו כדי לעברו. הרי שאין זו דעת מוחלטת והלכה פסוקה לעבר החודש מפני הצורך וא"כ לא נהגו הדחיות בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה וכדעת רש"י ז"ל ומה שזכר הרמב"ם עוד מהדחיות לקמן בפ"ז שם בהל' ז' ומפני מה אין קובעין חשבון זה בימי אד"ו לפי שהחשבון הזה הוא לקיבוץ הירח והשמש בהלוכם האמצעי לא במקום האמתי וכו' זהו לפי הענין חכמת האצטגנינות ואין זה ענין למה שאמרו מפני הצורך דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי וכן מורין הדברים מהאי תלמודא דהך מילתא דלא ליתרמו תרי שבי בהדדי לא היתה זה בידם לכלל קבוע לעולם כדאמר בפ"ק דע"ז סוף הלכה א' על דאמר שם על הכתוב בנחמיה וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי נאספו בני ישראל וכו' אין נימר דהוה בשובתא לית יכול דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא ודחי לה וקאמר ומה בה ולית ר' חוניא מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה ע"ש הרי דבתקנת האי תלמודא כמ"ד אין מעברין מפני הצורך אלא הי' מקדשין בזמנו וכפי העדים שהעידו ע"פ הראייה ולפעמים היו עושין ב' ימים ר"ה וזהו לאחר התקנה דלקמן וכנזכר וזהו דאשמעינן התנא כאן ונקט יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דוק ותשכח דבמקום דמיירי בזמן שהי' נוהגין לעשות ב' ימים ר"ה קאמר התנא יו"ט של ר"ה וכדנשנה בסוף פ"ג דעירובין ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה אומר וכו' ולמחר הוא אומר וכו' ולעיל שם דמיירי בחד יומא נקט בלישניה ר"ה בלחוד ר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר וכו' וכן בכמה מקומות בכיוצא בזה:
מראה הפנים
אמר ר' יוסי לית כאן חל להיות בשני וכו' דצומא רבא בחד בשובא. בפ"ק דע"ז בהאי תלמודא בסוף הלכה א' פלוגתא דתנאי היא דקאמר התם על הכתוב בנחמיה וביום עשרים וארבעה לחודש השביעי נאספו בני ישראל וכו' אין נימר דהוה בשובתא לית יכיל דאת מחשב ואת משכח צומא רבא בחד בשובא ודחי לה התם וקאמר ומה בה ולית ר' חנינא מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה. ומשמע נמי התם דהמסקנא כר' חנינא ואין מעברין החדש מפני הצורך דאף דאיקלעו תרי שבי בהדדי לית לן בה אלא דמסוגיא דהבבלי דר"ה בפ"ק לא משמע הכי. ובענין הדחיות אם היו נוהגין אף בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה דמחולקין בזה רש"י ותוס' בריש פרק תמיד נשחט כבר כתבתי לעיל בריש פ"ד דר"ה דיש ראיה לדעת רש"י ז"ל דאז לא היו משגיחין על הדחיות והבאתי שם לדברי הרמב"ם בקידוש החודש דאין לנו דעת מוחלטת מדבריו בזה שכתב בפ"ג מהלכות קידוש החודש בהלכה י"ז ואם הוצרכו ב"ד להניח וכו' וזה הוא שאמרו מעברין את החודש לצורך ויש מן החכמים מי שחולק בדבר זה וכו' והוסיף עוד וכתב יראה לי שאין מחלוקת החכמים בדבר זה אלא בשאר החדשים אבל אם באו העדים בניסן ובתשרי וכו' מקבלין עדותן וכו' שאין מאיימין על העדים שהעידו על החודש שנראה בזמנו כדי לעברו. וממתני' דהכא ראיה גדולה לדעת רש"י ז"ל דהרי סתמא דמתני' בפשיטות קתני חל להיות בשני חל להיות בשבת ולא פריך עלה בש"ס דילן מידי א"כ על כרחך דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה לא היו משגיחין על הדחיות וכן נמי מוכח מכאן דעת הרמב"ם בזה כדעת רש"י שהרי כתב בפ"א מהלכות מגילה בהלכה י"ד כיצד יום י"ד שחל להיות בשבת וכו' והרי כשחל י"ד בשבת א"כ יה"כ בע"ש וכדקאמר הכא אלא דכל זה מיירי כשהיו מקדשין ע"פ הראייה ועבדי תרי שבי בהדדי וכדמוכח מהרבה מקומות בהש"ס וכן שנינו בברייתא פ"ד דתענית דף כט ע"ב חל ט' באב להיות בערב שבת וכו' ולפי סדר הקביעות שלנו א"א להיות חל ט' באב בע"ש ואין זה אלא בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה ולא היו נוהגין הדחיות וכדמסיק וקאמר נמי הכא לקמן ואין אפשר עבדינן כסתמא דמתניתא וכדפרישית דהאי אם אפשר אזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה קאמר ומעתה אין לנו להאריך כמבואר בהדיא. ומזה קשיא לדברי התוספות ריש תמיד נשחט המוזכר ובענין מ"ש הרמב"ם בזה שהעיירות קורין בע"ש ודלא כבמתני' עיין בדבור דלקמן:
העמק שאלה
מחייבינן לעייני בסדיקי. פי' בפרצות הדור. כמו עזרא שהתבונן איך לתקן מה שפרצו בנשים נכריות. והרד"ל ז"ל הגיה בסריקי. פי' באנשים רקים ופוחזים והביא רבינו ראי' מעזרא דכתיב ואריב עמם וגו'. והיא המעשה דכתב בנחמי' ט' וביום כ"ד לחודש הזה נאספו ב"י בצום וגו' ויבדלו זרע ישראל גו' ולא הביא מהא דעזרא ט'. משום דשם עיקר התענית היה בשביל זה: