וַיֹּאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּרֲכוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם מִן־הָעוֹלָ֖ם עַד־הָעוֹלָ֑ם וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבוֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל־כָּל־בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה׃
מלבי"ם באור המילות
ארוממך, אודה שמך. ההבדל ביניהם, הוא, כי ידוע שהשם ב"ה נעלם ונגלה, נעלם מצד עצמו, ונגלה מצד מעשיו, ההודאה לה' יבא תמיד מצד מה שהוא נגלה ונודע מצד מעשיו וחסדיו, כמ"ש הודו לה' כי טוב, הפעם אודה את ה', כי ילדה לו בן רביעי, אודך לעולם כי עשית, וכדומה, אבל הרוממות לה' יהיה מן הצד שהוא נעלם, כמ"ש ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמיה ט' ה') כי מצד עצמו נעלה מכל תהלה שאין בו השגה כלל, וע"כ אמר רם על כל גוים ה', שאין משיגים ממנו כלל, בחושבם שעל השמים כבודו, ואין משגיח בשפלים ואמר אלי אתה ואודך אלהי ארוממך (תהלות קי"ח כח) אודך מצד חסדך וארוממך מצד עצמך. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו (שמות טו ב') מצד שהוא אלי ונודע לי חסדיו ונפלאותיו אנוהו בנוה שלי לבנות לו משכן שישכון בתוכנו, אבל מצד שהוא אלהי אבי, מה שאני יודע ממנו מצד הקבלה מצד עצמו אשר קבלתי מאבי, ארוממנהו, כי בזה הוא מרומם מן הידיעה ונעלה מהשגת בני אדם.
רבנו בחיי
וכתב הרמב"ן ז"ל בפסוק (שמות לב) כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' העבודה לאלהי ישראל ושם תמצא בפירוש, ובענין הקרבנות נאמר בפירוש (דברי הימים ב כט) ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל למדך הכתוב הזה כי עבודת הקרבנות לאלהי ישראל, ועוד כתוב מפורש תמצא (ויקרא כא) כי את לחם אלהיך הוא מקריב, וכתיב (שם) לחם אלהיהם הם מקריבים, וכתיב (שם ג) לחם אשה והוא מלשון אש, וכן (שם א) עולה אשה ריח ניחוח, כמו עולת אש. ומה שלא אמר לחם אש והזכיר אשה מלשון אשה שהיא מקבלת, וזה באור גמור כי הקרבן למדת הדין ועל כן הזכיר לחם אשה והאמת כי הקרבנות לאלהים אבל הכוונה לשם המיוחד. ומענין כוונת התפלה הנה השם יתברך מרומם מכל תשבחות מתעלה על כל התהלות כענין שכתוב ומרומם על כל ברכה ותהלה, ובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא.
ביאור הרד"ל
(ח) למען יתרומם כו'. נראה משום דאמרי' בירושלמי רפ"ב דחגיגה ובב"ר פ"א אקרא דתאלמנה שפתי שקר וגו' בגאוה ובוז על הדורש במע"ב ברבים דדרש עלי' בגאוה אתמהא בשביל להתגאות אני דורש במע"ב ובוז אתמהא מבזה על כבודו כו'. לכן כאן כשהתחיל לסדר קצת מע"ב, הקדים ואמר שהכוונה אך ורק למען יתרומם שמו בבריותיו (וע"ז יתפרש ג"כ לשון מסהע"ס שר"ל כל הדורות הבאים אחריו יראו ויתנו כבוד וירוממו לה'), ולשון יתרומם דנקט (לבד מה שי"ל שרומז ללישנא דקרא (נחמי' ט) ומרומם על כל ברכה ותהלה, ולפרשו שר"ל שמכל ברכה ותהלה הכוונה שיתרומם מזה שמו ית', ושכן ע"י דרשה בגבורת מעשיו ג"כ הכוונה לזה) י"ל משום לשון ראש המזמור ארוממך אלקי המלך וגו', שע"ז חוזר ומפרש כל המזמור, וכל ההלולים שאח"כ עד סוף ס' תהלים שהן מספרים כבודו בבריותיו (ובפרט במזמור הללו את ה' מן השמים) ובמה שעשה (במזמור הללי נפשי ובמזמור כי טוב זמרה) ובמה שעתיד לעשות (במזמור שיר חדש שהוא לע"ל). ולכן אמרן דוד בסוף תהלים, שהן מורים הכוונה מכל תהלות דס' תהלים, ולכן קבעום בפסוקי דזמרא בכל יום: