פרשנות מצטטת על נחמיה ט:יג

והנה השם המיוחד כל ישראל שמעו קולו מתוך האש אבל לא ראו אותו אפילו אצילי בני ישראל שהרי כתוב בו (שמות ל״ג:כ׳) כי לא יראני האדם וחי, ומה שכתוב (שם) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, הכוונה בזה כי בראות ישראל הכבוד הזה כאש אוכלת בראש ההר יתבוננו כל ישראל ויכירו כי בקרבו השם המיוחד שלא יראהו האדם כענין שכתוב כי לא יראני האדם וחי, אבל יראה הכבוד הנקרא אלהים כי כן ראוהו אצילי בני ישראל שנאמר (שם כד) ויראו את אלהי ישראל וכתיב ויחזו את האלהים, ואם כן ענין הירידה שבכתוב הנזכר בפרשה הזאת אין לך להאמין אותו כי אם לכבודו אבל ה' המיוחד בשמים ומשם בא הדבור אל הכבוד שירד בהר סיני שממנו היה נשמע לאזנינו, וכן כתוב (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו וגו', וכן בעזרא כתוב (נחמיה ט׳:י״ג) ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים.

מכל בני נכר. ומנשיהם של העכו"ם כמו שנאמר למעלה:

ואחריו דבורה בשירתה, ה' בצאתך משעיר בצעדך משדי אדום ארץ רעשה וגו' הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלהים אלהי ישראל, מליצות יעידו ויגידו כי עוד בזמנה היה המעשה הוא גדול ומהולל מאד בעיני העם ושמור בלבבות ע"י קצת ממליצות מרע"ה עצמם כאשר ירגיש החוקר בשירת דבורה. — ואחריה דוד ע"ה אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה גם שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל — ראה הדמיון והנפלא עם משה מצד ועם מליצות דבורה מצד אחר, וזה לעד כי היו שומרים זכרון היום ההוא ע"י מליצות נביאיהם מדור לדור ועל דברותיו ית' אמר ה' יתן אומר המבשרות וכו' וכנגד ואתא מרבבות קדש אמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש, וכנגד מימינו אש דת למו תורה צוה וגו' אמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וגו' וכן כל הנביאים לא נמנעו מלשאת זכרון נתינת התורה על שפתיהם עד מלאכי ונחמיה, הלא מלאכי חתם ספרו בדברים האלה זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל ובנחמיה כתוב ובעמוד ענן הנחיתם וגו' ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משפטים, ואיך יצדק הפלגת הזכרון הזה אם נניח כי לא היה באומה שום אות או יום מיועד, להתמיד זכרונו בלבות ישראל?

אני ה' אלהיכם. עוֹד לָמָּה נֶאֱמַר? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מָה אָמַר הַמָּקוֹם? לֹא שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנִטֹּל שָֹכָר? אָנוּ לֹא עוֹשִׂים וְלֹא נוֹטְלִים שָׂכָר עַל כָּרְחֲכֶם אֲנִי מַלְכְּכֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יחזקאל כ'), "אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה … אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (ספרי). דָּ"אַ, לָמָּה נֶאֱמַר יְצִיאַת מִצְרַיִם? אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְשֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא עָתִיד לְהַבְחִין וְלִפָּרַע מִן הַתּוֹלֶה קָלָא אִילָן בְּבִגְדּוֹ וְאוֹמֵר תְּכֵלֶת הִיא. וּמִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן הֶעְתַּקְתִּי: לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ לְפָרָשַׁת עֲ"זָ? לוֹמַר שֶׁהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת כְּעוֹבֵד עֲ"זָ, שֶׁאַף הִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא (נחמיה ט׳:י״ד) "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וַתִּתֵּן לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם"; וְאַף פָּרָשַׁת צִיצִית לְכָךְ נִסְמְכָה לָאֵלּוּ לְפִי שֶׁאַף הִיא שְׁקוּלָה כְנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי: