פרשנות מצטטת על נחמיה ט:יז

נתנה ראש ונשובה. צ"ע שמ"ש נתנה ראש הוא בסדר שלח לך בחטא מרגלים ואיך דורש שאמרו כן בעלותם מהים. גם יקשה מ"ש לראיה מפסוקי נחמיה ט' וימאנו לשמוע וגו' שמדבר ג"כ במרגלים. אך אחר העיון נ"ל ברור שדורש ע"פ מדה י"ז מפסוקי נחמיה ט' שבפסוק ט"ו כתוב ותאמר להם לבא לרשת את הארץ וכו' והם ואבותינו הזידו ויקשו את ערפם וגו' עוד שם בפסוק י"ז וימאנו וגו' ויקשו את ערפם ויתנו ראש לשוב לעבדותם במרים וגו' אף כי עשו להם עגל מסכה ופשט הכתוב שמדבר בחטא מרגלים וא"כ יקשה מאד מ"ש והם ואבותינו הזידו על מי אמר והם למה אמר שתי פעמים ויקשו את ערפם. ותיבת במרים מיותר. ועוד איך מקדים שם חטא מרגלים לחטא העגל. ע"כ דורש שפסוק ט"ז והם ואבותינו הזידו שייך לפסוק י' ע"פ מדה ל"א שכתוב שם ותתן אותות ומופתים בפרעה וגו' כי ידעת כי הזידו עליהם וכמ"ש בתורה כי בדבר אשר זדו עליהם כמ"ש לעיל פרשה כ"ב ס"ס א' וע"ז אמר והם מצריים ואבותינו הזידו שגם אבותינו הזידו על הים כמו המצרים ויקשו את ערפם בים וגו' ויקשו את ערפם עוד הפעם בעלותם מן הים ואז ויתנו ראש לשוב לעבדותם במרים כשהיה מ"ש וימרו על ים בים סוף אז נתנו ראש כמו שאמרו אצל מרגלים אמרו גם כאן ואח"כ כתוב אף כי עשו להם עגל מסכה הרי שפסוקים הקודמים היה קודם העגל ואחר כתבי זאת מצאתי הדברים מכוונים במכילתא הנ"ל וז"ל יכול שאמרו ולא עשו הה"א וימאנו לשמוע וגו' ויקשו את ערפם ויתנו ראש לשוב לעבדותם וגו' אף כי עשו להם עגל מסכה שלכך העתיקה המכילתא פסוק של עגל שממנו עיקר הראיה ככל המבואר ומ"ש יכול אמרו ולא עשו כמ"ש אצל מרגלים ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש וגו' ואינו מפורש שנתנו. אך בנחמיה מפורש ויתנו ראש. וכמו במרגלים כך כאן תחלה אמרו ואח"כ נתנו. ומ"ש נעשה עבודת כוכבים היינו ממ"ש ויתנו ראש לשוב לעבודתם כמ"ש ב"ר פ' ל"ח ס"ו וראשו בשמים ע"ש. ומה נכונים כל הדברים הנ"ל לפי מ"ש לעיל פ"א סי' כ"ט הם אמרו נתנה ראש הם שהמרו על ים סוף. וכנ"ל שבשעה שהמרו על ים אמרו נתנה ראש התבונן באמתת הדברים ע"פ המדות:

נתנה ראש ונשובה מצרימה. במכילתא די"ח פירשו נתנה ראש עבודה זרה, וכן דרך רבותינו במקומות אחרים, וכן פירשו על ודוד בא עד הראש שבקש לעבוד ע"ז ועיין מה שכתבתי פ' בראשית שכן דרך המינים ובראשם הנוצרים לקרוא לעבודתם, וזה הטעם ששנו לתלמי המלך כדאי' במגלה, ורבותינו הגם שכנראה נטו מדרך הפשט, מצינו בס' נחמיה וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך אשר עשית עמהם ויקשו ויתנו ראש לשוב לעבודתם במרים ואתה אלוה סליחות וכו' אף כי עשו להם עגל מסכה, וקרוב ונראה שכוונת הכתוב שם לרמוז על ע"ז שאל"כ לא היה אומר ויתנו ראש כאלו עשו זה בפעל, וכפי האמת אם אינו רק כפשוטו שימנו עליהם שוטר ומנהיג לא נהיה כדבר הזה ולא נשמע כמוהו ואיך יאמר ויתנו? הא אין לך לומר אלא שנתכוונו לשום ע"ז ועל זה סמך לו ענין העגל — ויצדק אומרו נתנה ראש על שובם למצרים כי עד עתה היה ארון ברית ה' נוסע לפניהם ואלהי ישראל הולך לפניהם יומם, ואם יפנו אחור לשוב למצרים לא ינהיג אותם עוד, על כן היו צריכים לאל אחר שינהיגם שכן דרך הקדמונים להוליך אלהיהם לפניהם אל כל המקום אשר יפנו שם אחריו ילכו. — ולחנם תמה האברבנאל איככה נואלו שרי ישראל ואת פעל ה' לא הביטו במצרים ובמדבר. כי עם היותם דור דעה ומשיגי המראות הגדולות הכל בבחינת הנבואה לא בבחינת השכל והחכמה האנושית על כן אין לתמוה אם נתפתו אחרי הבלי הגוים ונהפוך כי זו ראיה כי התורה למעלה ממקבליה ולא נתנה לדור ההוא בלבד וכפי המצב והדעות הגוברות באותו פרק כדברי המכחישים.

וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה. שֶׁמֵּי מָרָה וּמֵי סוֹטָה וְעִנְיַן הָעֵגֶל הַכֹּל אֶחָד הוּא, בִּהְיוֹת שֶׁכְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא יתרו פר׳ ח יג) שֶׁהַדִּבְּרוֹת הָיוּ חָמֵשׁ מוּל חָמֵשׁ, וְדִבּוּר ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ כְּנֶגְדּוֹ ״לֹא תִנְאָף״, כִּי הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּאִלּוּ מְנָאֵף אַחֲרֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז לב): ״הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת״ וְגוֹ׳, וּבְמָרָה הָיוּ שְׁטוּפִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה, כִּדְאִיתָא בַּמְּכִילְתָּא (בשלח (ויסע) א כב) וּמְבִיאָהּ הַיַּלְקוּט פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח (טו רנד) בְּפָסוּק ״וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל״, שֶׁאָמְרוּ שָׁם נַעֲשֶׂה לָנוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְתֵרֵד בְּרָאשֵׁינוּ, יָכוֹל שֶׁאָמְרוּ וְלֹא עָשׂוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ״ כוּ׳ (נחמיה ט יז) עַיֵּן שָׁם. וּלְפִי זֶה הַמִּדְרָשׁ הָיוּ שָׁם כְּאִשָּׁה מְנָאֶפֶת, שֶׁמַּיִם מְתוּקִים יָשׁוּבוּ לִהְיוֹת בְּפִיהָ לְמָרִים, כָּךְ נַעֲשׂוּ לָהֶם שָׁם הַמַּיִם בְּפִיהֶם מָרִים. ״וַיּוֹרֵהוּ ה׳ עֵץ״, לִמְּדוֹ דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה עֵץ חַיִּים הַמְרַחֶקֶת עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל יְדֵי זֶה ״וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם״. וְזֶה עִנְיַן הָעֵגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב כ) ״וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וְגוֹ׳ וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ע״ז מד.) שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְבָדְקָן כְּסוֹטוֹת כוּ׳, הֵן מִצַּד שֶׁעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דִּינָם כְּסוֹטָה, הֵן מִצַּד שֶׁעָבְרוּ בַּזְּמַן הַהוּא גַּם עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ (תנחומא כי תשא כ) מִן פָּסוּק ״וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק״ (שמות לב ו). וְאוּלַי שֶׁמִּטַּעַם זֶה נֶאֱמַר ״וַיִּטְחַן״, לִבְדֹּק חֵטְא הַטְּחִינָה, דְּהַיְינוּ גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה, וְהָעֵגֶל מִצַּד עַצְמוֹ הָיָה עִנְיָן מַר, וְדָבְקָה בּוֹ הַטֻּמְאָה טֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה וְטֻמְאַת גִּלּוּי עֲרָיוֹת, עַל כֵּן הָיָה מַזִּיק דַּוְקָא לְכָל מִי שֶׁעֲבָדוֹ, כִּי מָצָא מִין אֶת מִינוֹ, אֲבָל לְמִי שֶׁלֹּא עֲבָדוֹ לֹא הָיָה מַזִּיק, כִּי לֹא נִדְבַּק בּוֹ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, וְהָיָה הַזָּהָב הַטָּחוּן אֶצְלוֹ כִּשְׁאָר זָהָב בְּעָלְמָא. וּלְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כ.) הוּשַׂם בְּמֵי סוֹטָה דָּבָר מַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה ג-ד) ״כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְגוֹ׳, וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה״. וּנְתִינַת הַמַּיִם בִּכְלִי חֶרֶס הַיְינוּ לְפִי שֶׁכָּל כְּלִי חֶרֶס אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דָפְיוֹ לְעוֹלָם, כָּךְ הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר נִקְרָא מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן (חגיגה ט.).