וְרוּחֲךָ֨ הַטּוֹבָ֔ה נָתַ֖תָּ לְהַשְׂכִּילָ֑ם וּמַנְךָ֙ לֹא־מָנַ֣עְתָּ מִפִּיהֶ֔ם וּמַ֛יִם נָתַ֥תָּה לָהֶ֖ם לִצְמָאָֽם׃
קיצור בעל הטורים
ויאכילך את המן למען הודיעך מלמד שבאכילת המן ניתן להם דעה וכן בעזרא הוא אומר (ע"ש וצ"ע) ומנך נתת להם להשכילם וזהו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן:
מגלה עמוקות
ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלקים ובמשה. אתמר בזוהר הא אתקמו חבריא דבטילו לאולפא תלמודא דאיקרי הר ההר אמאי איקרי הר ההר דמתמן נפק הוראה לעלמא דכתיב (שמות כד) אשר כתבתי להורתם והא איהו תורה שבע"פ אבל ת"ח רזא דחכמתא אית הכא האי אתרא דאיקרי הר ההר אורחא הוא לימא דסוף סופין דדרגין מדברא קדמיהון במדברא לדעתי זה כוונת המדרש רבה ויסעו מהר ההר זש"ה (נחמיה ט) ורוחך הטובה נתת להשכילם אלא שאותם שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה וכה"א ובניהם יהיו רועים במדבר וגו' אר"ע כשהיו מגלים התגרים סל של פירות היו מתים וכו' הענין שתערומתן היה על התורה שבע"פ וערב רב לא היו יכולין להבין תורה שבע"פ ז"ש ורוחך הטובה נתת להשכילם ש"מ שענין תערומתן היה על ההשכלה על (תהלים עח) לחם אבירים כי הם לא אכלו את המן רק תמצות של מן ירד אח"כ להם שנעשה מינו ומשם אוכלים הם ולכן פתחו בשנים לחם ומים (מיום בחי' נפשנו קצה כי המן נס לחם במים לכן אמרו ק"ל ק"ל ב' דברים קלים) רש"י פי' שחזרו אחר מיתת אהרן אחורנית ז' מסעות ובפ' מסעי כתב רש"י ח' מסעות אמ"ז ז"ל תירץ ענין ז' מסעות אלו כי אהרן הוא מדת החסד וכל זמן שאהרן היה בעולם היה מדליק המנורה בז' נרותיה הן הן ז' מדות מחסד שהוא נקרא הר ההר עד מלכות שנקרא דרך ים סוף סופא דדרגין וחזרו לאחוריהם כי (קהלת ז) גם את זה לעמת ז"ה עשה אלקי' ז' ה"יכלות בקדושה כן ז' היכלות בארץ אדום שהוא סטרא דחיויא דאית לה ז' רישין וז' מדריגות ולכן מצינו בזוהר כשמת אהרן אשכח מנרתא דהוי מדליק בה כל יומא כי ז' נרות היו דולקין כל ימיו ובאסתלקא דיליה איסתלקו ז' עננים שהיו עלייהו דישראל ואם נאמר ח' מסעות תן חלק לז' גם לח' א"כ ה"ר ההר הוא סוד בינה כי (מיכה ו) שמעו הרי"ם את ריב י"י אינון אבהן לפי זה נקראת בינה הר ההר שהוא הר על כל הרים דתחותא כי יעקב ינק כל ימיו מאמא עלאה (תהלים קלג) כשמן הטוב שפע הוריד מן חכמה לבינה איקרי שמן הטוב יורד על הראש ומזקן אהרן יורד על פי מדותיו שהם ז' מדות דתחותיה עד ים סוף סופא דדרגין אהרן מת על פי י"י חזרו ח' דרגין אחורנית כי (ברכות ד) ח' שרצים אינון מלאך המות בשמונה ורבק' אומרת (בראשית כג) קצתי בחיי מפני בנות ח"ת ואינון שמונה מלכים שמלכו (שם לח) בארץ אדום ז"ש לסבוב ארץ אדום ונחתו בקליפה אתר דחויא בישא שריא לכן שלח עלייהו נחשים ולכן אח"כ כשחזרו בתיובתא העלו השכינה בז' מדריגותיה. גם הבאר היה מעלה איברים ועצמות של אמוריים ז' מילין היה מן הר זה להר זה וזה הבאר אשר חפר אברהם עם אבימלך עם ז' כבשות כשיעלה המים יהיה שלו עלו אז המים נגד אברהם א"שר ב"שדה מ"ואב ר"אש ה"פסגה ר"ת אברה"ם בזוהר פרשתא דא באתר אחרא אסתליק עם אינון מי מריבה דמשה ואהרן עכ"ל הזוהר. לדעתי כוונה הזוהר שעיקר תערומתן היה על סוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ ז"ש וידבר העם באלקים הורה שבע"פ ובמשה תורה שבכתב אין לחם על תורה שבע"פ ואין מים על תורה שבכתב והוא דרך זוהר חדש וע"ז כוונתו ג"כ שזה היה היא מי מריבה שאילו לא הכה משה בסלע על ס' מסכתות כמ"ש בתיקונים (דף נ"ו תיקון כ"א) בגין ויך משה את הסלע במטהו פעמיים דא גרים דלא נפיק מינה אלא טיפין טיפין זעיר שם זעיר שם וכמה מחלוקת על אילין טיפין ומאן גרים דאתמר בהון (ברכות לא) כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ובג"ד שמעו נא המורים ובג"ד ויך משה את הסלע פעמיים דאם לא דמחא בה לא הוי סרחיןישראל ותנאים ואמוראים באורייתא דבע"פ דאיהו סלע דאתמר ביה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו בלא טרח ומתקיים (ישעיה ב) ולא ילמדו עוד וגו' והוי נפיק מיא בלא קושיא ובלא מחלוקת ופסק בגין דשכינתא דאתמר בה (ירמי' כג) הלוא כה דברי כאש נאם י"י הוי בפומיהון דישראל דאיהי אורייתא דבע"פ דאיהי על ס' מסכתות דשכינתא הוי נח על טינרא. דבכל אתר דבעי קב"ה למעבר גם שכינתא אקדמת על ההוא אתר וכיון דשכינתא הוי תמן לא הוי ליה למחאה בסלע דקלנא הוי לשכינתא דלא הוי יכיל למיהב מיא ודא איהו דאמר לא קדשתם אותי יען לא האמנתם בי להקדישני בג"ד איסתליק י' מן מיטטרון ואשתאר מטטרון יבשה כי מטה משה הי' מטטרון וא"כ גם תערומת פ' זו היה על תורה שבע"פ לחם הקלקל שמתחילה היה לחם קל רק עתה נתקלקל במיעיהם מאחר שבהכאת הסלע גרמו טיפין טיפין זעיר שם לצאת אתמר כי סלע המחלוקת גרים המה מי מריבה שהם מחלוקת של כל ישראל. הקושיות בזו הפרשה קדמוני הקדמונים וידבר העם באלקים ובמשה לא מצינו בכל החטאים לשון הזה אין לחם ואין מים הלא ארבעים שנה לא חסרו דבר ולחם ירד להם מן השמים גם מים היה להם והוי ליה למימר אין לחם ומים כמ"ש במסורה שזה חד מן הפסוקים דאתמר ביה אין אין ב' פעמים ולמה שנוז בהם נחשים שרפים פתח בעם וישלח י"י בעם וינשכו העם וימת עם רב מישראל מתחלה אמר באלקים ולבסוף אמר דברנו בי"י ובך גם למה אמר וָבך בקמץ תחת הו'. ולא בשבא גם אמרו ויסר מעלינו הנחש ולא הנחשים כמ"ש מתחלה במדרש הנחשים השרופים שהיו כלם שרופים ועתה עבור עונותיהם של ישראל נעשו חיים והחיות שלהם בא מן הנחש העליון ואותו נחש העיר פרעה (יחזקאל כט) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו והוא נרמז במלת קטיגור שהוא קורא הגר היפך סניגור שונא תג"ר והוא קורא תג"ר ת"נין ג"דול ר"ובץ שהיו הגרים מראים ס"ל ס"מאל ל"ילית סלי חורי של פירות מיד מתים כי נרמז סוד סטרא אחרא:
בעלי ברית אברם
ויסעו מהר ההר וגו׳ ותקצר נפש העם בדרך. והלא כתיב (נחמיה ט׳:כ׳) ורוחך הטובה נתת להשכילם (מ״ר פ׳ י״ט) אלא אותם שיורים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה וכן הוא אומבמדבר י״ד:ל״גי״ד) ובניכם יהיו רועים במדבר וגו׳ זה היום שקצרה נפשם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה השוו עבד לקונו. ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שלא היה יכול לטעום אותו הדור מפירות הארץ כלום אר״ע כשהיו מגלים להם התגרים הסל הבא מן פירות הארץ היו מתים דברים א׳:ל״הברים א׳) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה וגו׳ כל טוב הבא מן הארץ לכך ותקצר נפש העם בדרך ע״כ במדרש. ויש לדקדק במה שאמרו אותם שיורים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה הם שקצרה נפשם בדרך והלא כבר מתו כל אותם שנגזרה עליהם מיתה כמו שדרשו שם פסוק ויסעו מקדש ויבואו כל העדה הר ההר עדה שלמה עדה הנכנסת לארץ שמתו יוצאי מצרים ואלו הן אותם שכתוב בהם חיים כלכם היום ע״כ. אמנם כדי לתרץ זה הענין צריך להבין ג״כ מה שדרשו פ׳ שלח לך (פ׳ ט״ז) אם יראו האנשים וגו׳ וז״ל שם בן עשרים שנה בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה פחות מבן כ׳ שנה ולא הביא שתי שערות בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה היה נכנס ואם הביא שתי שערות והוא פחות מעשרים היה עמהם בעצה לא היה נכנס ואעפ״כ לא מת אחד מהם פחות מס׳ שנה עכ״ל. והנה הקושיא בזה מבואר כי איך אפשר לומר ששום אחד מהם לא מת פחות מששים הרי אם היה פחות מעשרים כגון בן י״ד או ט״ו שנה והביא שתי שערות והיה עמהם בעצה היה מת והוא פחות מס׳ שנה. אמנם כדי לתקן אלו המדרשים צריכין אנו לומר שזו היא כוונת רז״ל אע״פ שאין לשון המדרש מדוקדק והוא שלא נגזרה גזרה שימותו במדבר שהוא המדבר הגדול והנורא שהיא אמצע המדבר אלא מי שהוא בן עשרים שנה ומעלה ועליו נאמר במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ׳ שנה ומעלה וגו׳ והם שהיו חופרין קברות בכל ערב ט׳ באב שהיה הכרוז יוצא מלפני משה צאו לחפור אבל לפחות מבן כ׳ והביא שתי שערות והיה עמהם בעצה לא היה בכלל זה הגזרה שימותו במדבר ההוא אבל מ״מ נגזר עליהם שלא יראו הארץ ולא יתענגו בפריה וטובה. ועליהם נאמר אם יראה איש באנשים האלה וגו׳ שלא נגזרה עליהם שיפלו במדבר אלא שלא יראו הארץ וזה מדוקדק בלשון הפסוקים שהם ב׳ גזרות בשתי שבועות שנאמר בהם חי ה׳ וגו׳ כמבואר לרואה הפסוקים. ואלו לא מתו במדבר כי אם בישוב כשבאו לארץ אדום וארץ סיחון ועוג שם היו מתים כדרך כל הארץ כשהיו מגלים להם הסל של הפירות ועליהם נאמר חיים כלכם היום שלא היו בכלל הגזרה הקשה שיפלו פגריהם במדבר ואלו לעולם לא הוצרכו לצאת לחפור כמו מתי מדבר שהם מבן עשרים שנה ומעלה. ולא אמרו במדרש שלא מת אחד פחות מששים שנה אלא על מתי מדבר שהם מבן עשרים שנה ומעלה אבל אלו ודאי מתו פחות מששים (הרס״ו זללה״ה):