פרשנות מצטטת על נחמיה ט:לד

[ה] ורוו"ה כתב כי אין מלת "את" כאן לסימן הפעול, כי אמר אחריו "ארבעה מלכים את החמשה", גם אין טעמו כטעם "עם", אמנם הוא לסימן הפועל, כמו "ובא הארי ואת הדוב" (ש"א יז לד) "ואת מלכינו שרינו" (נחמי', ט, לד) וכ"נ מן המסורה:

את כדרלעמר. אין מלת את כאן לסימן הפעול כי אמר אחריו ארבעה מלכים את החמשה, גם אין טעמו כטעם עם, אמנם הוא לסימן הפועל כמו ובא הארי ואת הדוב (שמואל א י״ז:ל״ד) ואת מלכינו שרינו (נחמיה ט׳:ל״ד) וכ"נ מן המסורת (רוו"ה):

והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו'. החרב הנזכר הוא חרב ליי' מלאה דם והרמז למדת הדין והיא הנוקמת נקם ברית שהפרידו בינה ובין הברית העליון ומכאן תבין כי כל המטמא חותמו של מקום בביאה אסורה ראוי לזה העונש וזהו פירוש והריקותי אחריכם חרב. וטעם ונתתם ביד אויב שלא יהיה מי שילמד עליכם זכות והאויב ידוע וטעם והשמותי אני את הארץ פירשתי בסוד ותטמא הארץ. וטעם ואתכם אזרה בגוים הטעם ועמכם והרמז לגלות השכינה וזהו ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם וכן אשר שברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי (יחזקאל ו ט') וזהו אף אני אלך עמם. וכתב הרב הגדול ז"ל ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון כי בבית ראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו שכן תראה בתוכחות שאמר אם בחוקותי תמאסו וגו' והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים שהיו עובדי עבודה זרה והיו עושין כל הרעות והוא שאמר והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לו לרצון במקדש ההוא והעונשין עליהן חרב ורעב וחיה רעה וגלות ודבר כי כל זה היה שם כאשר אמר בספר ירמיה. ואמר בגלות אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה שהיו שנות הגלות כשנים שבטלו השמטות וכן אמר הכתוב בגלות ההוא למלאות דבר יי' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה (ד"ה ב' לו כא) כן התרה בהם וכן הגיע אליהם אם כן דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דבר הכתוב והסתכל עוד בענין הגאולה שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבותינו ובזכירת הארץ לא שיסלח עונם ויוסיף אהבתם כקדם ולא שיאסוף את נדחיהם כי כן היה בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט ומקצת השבטים שגלו לבבל ושבו בעברות ודלות מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה רק שיתודו עונם ועון אבותם ומצינו אנשי בית שני שעושין כן כמו שיתודה דניאל חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וגו' (דניאל ט ה') וכתיב כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלם ועמך לחרפה לכל סביבותינו (דניאל ט טז) וכן נחמיה התודה ועזרא אמר מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך (נחמיה ט לד) הרי כי כלם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם וכל אלו דברים ברורים בברית הזאת כי הוא באמת ירמוז לגלות ראשון והגאולה ממנו אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותינו זה שנגאל ממנו כי הסתכלנו תחלה שלא ירמוז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תולה אותה בתשובה ולא הזכיר בעונות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודה זרה כלל אבל אמר והיה אם לא תשמע לקול יי' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו יאמר כי מפני שיעברו על קצת מצות שלא ישמרו לעשות את כלם יענשו וכך היה בבית שני שכן אמרו רז"ל בית ראשון מפני מה חרב מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ובית שני שאנו בקיאין בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח הניחח כאשר הזכיר כאן שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו רז"ל במסכת יומא ושם אמר בקללות ישא י"י עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר שבאו עם רומי הרחוקים מהם עליהם ואין כן בדברי הברית הזאת כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד וייחוס ישראל משם היתה ויודעים לשונם שנאמר דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מלכים ב' חי כו). וכן והפיצך יי' בעמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ הוא גלותינו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. והשיבך יי' מצרים באניות ובגלותינו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר רומיים. וכן מה שאמר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר וגו' בנים ובנות תוליד וגו' זה היה בגלות שני שכן היו הרומיים מושלים בארצנו והיו לוקחים בתערובת הבנים והבנות כרצונם וכן בשבי בעל כרחם. וכן ועבדת את אויבך אשר ישלחנו יי' בך וגו' היא עבודתנו שעבדנו את הרומיים בארצנו ושריהם מושלים עלינו בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחין גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע. ועוד ראיה שאמר יוליך יי' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני ברומא ועל הליכתו שם נחרב הבית ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך רק אשר תקים עליך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו אשר לא כדת כמו שאמרו ז"ל במסכת סוטה וכל אלו רמזים כאלו יזכירו בפירוש גלותינו זה והגאולה בגלות ההוא השני גאולה שלימה מעולה על כלם ואמר והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' וכל הענין ואח"כ אמר והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל ישראל לא לששית העם ושם הבטיח שיכרית ויגלה המגלים אותנו שנאמר ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאך אשר רדפוך. והנה אויבך ושונאך רמז לשני האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו ואלה הדברים יבטיחו בגאולה עתידה הבטחה שלימה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויביכם הוא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו שלא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היא היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. וכן אמרו רז"ל בספרי זו מדה טובה לישראל שלא יאמרו הואיל וגלינו מארצינו עכשיו אויבים מוצאים עליה נחת רוח תלמוד לומר ושממו עליה אויביכם שלא ימצאו עליה האויבים נחת רוח. והנה הברית הראשון אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה כן היה שמו הגדול עמנו בבית ראשון והברית השני אשר בפרשת והיה כי תבא מפי משה רבינו ע"ה לסלק שכינתו לגמרי שלא היה בבית שני רק כבוד שמו שנאמר וארצה בו ואכבדה (חגי א ח') בתוספת ה"א רומז לה"א שנייה שבשם הגדול וכבר דרשו בו רז"ל דרש אחר גם כן רמז לחמשה דברים שהיה בית שני חסר וכו':