וּבַחֲנֻכַּ֞ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִַ֗ם בִּקְשׁ֤וּ אֶת־הַלְוִיִּם֙ מִכָּל־מְק֣וֹמֹתָ֔ם לַהֲבִיאָ֖ם לִֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשֹׂ֨ת חֲנֻכָּ֤ה וְשִׂמְחָה֙ וּבְתוֹד֣וֹת וּבְשִׁ֔יר מְצִלְתַּ֖יִם נְבָלִ֥ים וּבְכִנֹּרֽוֹת׃
משנת ארץ ישראל
את עיוננו יש להתחיל במשנת סנהדרין הקובעת "אין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (פ"א מ"ה). ענייננו במשפט המדבר על "הוספה על העזרות", אם כי המקורות עוסקים בעניין הוספת אזורים לעיר והקדשתם, ואנו לא נעסוק בכך. המשפט במסכת סנהדרין עשוי להישמע תאורטי, אבל עליו מוסיפה משנת שבועות שם: "שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך בנביא באורים ובתומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן"34כך בכתב יד קופמן ובעדי נוסח טובים נוספים. בדפוס נוסף "וכל ישראל אחריהם", וכן בכמה דפוסים קדומים שהם עדי נוסח מטיב משני (דו, דפ, דל, ו, גדפ). . האות ש' בתחילת המשפט משמשת כחיבור ואפשר שיש בה גם הנמקה: מכיוון שתוספת העזרה קודשה במעמד המתואר במשנה – הרי שהנכנס אליה טמא חייב בקרבן, כאמור במשנה. אפשר גם שהאות התחילית ש' באה רק לחבר בצורה חיצונית את שני חלקי המשפט. מכיוון שדובר על "תוספת" העזרה באה המשנה להסביר כיצד מתקדשת תוספת זו. התיאור במשנה איננו תיאור של טקס רֵאלי, אלא עיבוד של חכמים למעמד המתואר בספר נחמיה של חנוכת חומות ירושלים, או אולי קידוש תחומה הבנוי של העיר. וכך לשון הכתוב:
רש״ש
רש"י ד"ה שתי תודות. מנחמי' כו'. וכ' בגליון דשייך לעיל במשנה ול"נ דשפיר שייך הכא דבעי מה"מ (דבעי כל הני) ומשני מוכן תעשו והרי תודות לא הוו במשה לכן קאמר דזה גמרינן מנחמי' ונ"ל עוד דצ"ל וב' תודות בו' והד"א עם ד"ה וכן תעשו: