וָאַעֲלֶה֙ אֶת־שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה מֵעַ֖ל לַחוֹמָ֑ה וָאַעֲמִ֡ידָה שְׁתֵּ֣י תוֹדֹת֩ גְּדוֹלֹ֨ת וְתַהֲלֻכֹ֤ת לַיָּמִין֙ מֵעַ֣ל לַחוֹמָ֔ה לְשַׁ֖עַר הָאַשְׁפֹּֽת׃
רמב"ם
אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת כו': אמר רחמנא למשה ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו ר"ל שכל מקדש שיעשו כגון זה יהיה מעשהו וכבר ידעת שמשה מלך היה ומכלל המלכים מנו אותו מוסיף על הנבואה ועליו נאמר (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישורון מלך והסנהדרין הם שבעים זקנים וכן האורים והתומים והביא ראיה על השתי תודות ממה שנאמר בעזרא (נחמיה י״ב:ל״א) ואעמידה שתי תודות גדולות והשיר שאומרים הוא ארוממך ה' כי דליתני וגו' אחר כן ילכו השתי תודות זו אחר זו עד המקום שירצו וכשמגיעין עד סופו עומדין ונאכלת אחת מהן והשנית שורפין אותה והוא פירוש מה שאמרו על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ואלה השתי תודות הם לחם בלבד מבלי כבשים לפי שאלה גם כן ממיני התודה כמו שיתבאר עוד במקומו ואשר חייב להיות בית שני קדוש ואע"פ שנעשה מאין אורים ותומים ומאין מלך לפי שבקדושתו עומד עד סוף הדורות ר"ל הקדושה שנתקדש בימי שלמה ומעשה עזרא אמנם זכר בעלמא הוא דעבד:
מלאכת שלמה
וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם. מתרץ לה בגמרא דה"ק ב"ד מהלכין ושתים תודות מהלכות וב"ד אחריהם דלא מצית למימר דב"ד קמי תודה אזלי דהא כתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. והני שתי תודות איכא מאן דסבר זו כנגד זו מהלכות ואיכא מאן דסבר זו אחר זו מ"ד זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה מ"ד זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב"ד ההולכת אחרונה. עוד גרסינן בגמרא תנא שתי תודות שאמרו בלחמן דהיינו החמץ בלבד של שתי התודות דהיינו עשרים עשרונות של חמץ אבל לא בבשרן כלל ולא במצה שבתודה ויליף לה רב חסדא מקרא דכתיב בנחמיה ואעמידה שתי תודות גדולות דמאי גדולות אילמא פרים נימא פרים ואי גדולות וחשובות ממין שהיו ליכא חשיבותא קמי שמיא דהתנן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דאמרינן האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמירינן שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות הראשונה מכל מקום לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה כשמתכוין לשם שמים. ומסיק בגמרא אלא גדולות שבתודה ועל כרחך בלחם קאמר ואשמועינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה שיש במין של חמץ כנגד שלשה מינים שבמצה. ומפרש עוד בגמרא דדוקא בקדוש ירושלים הוא בלחמי תודה של חמץ אבל קדוש העזרה הוא בשירי מנחות הנאכל בתוכה חובה ואי אפשר אלא במצה דאין מנחה באה חמץ. וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ' ששי דהלכות בית הבחירה דכשמגיעין לסוף המקום שמקדישין בחומת ירושלם אוכלין שם לחם תודה אחת משתי התודות וכן כשמגיעין לסוף המקום שקדשו בעזרה אוכלין שם שירי מנחות ע"כ בשנוי לשון לקצר הענין:
ברטנורא
ובשתי תודות. בשני לחמי תודה. והיו נושאים אותן בהיקף סביב עד סוף הגבול שמקדשים, ושם אוכלים האחת ושורפים השניה, ועל פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת. והיינו דתנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. ומנחמיה בן חכליה גמר, דכתיב ביה (נחמיה י״ב:ל״א) ואעמידה שתי תודות גדולות:
קרבן העדה
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר כו' - כלומר ואי משום קידוש עזרא דהואי בבית שני בלא מלך ובלא אורים ותומים דאמרינן במסכת יומא (דף כא:) חמשה דברים חסר מקדש שני אש ושכינה וארון ואורים ותומים ורוח הקודש קסבר קדושה ראשונה דדוד ושלמה לא בטלה ולא הוצרך עזרא לקדש כלומר שהוא לא הוסיף כלום באורך ורוחב ומאי דקדיש כדכתיב (נחמיה יב) ואעמידה שתי תודות לזכר בעלמא עבד: