וְאֶת־רֵאשִׁ֣ית עֲרִיסֹתֵ֣ינוּ וּ֠תְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִ֨י כָל־עֵ֜ץ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֗ר נָבִ֤יא לַכֹּהֲנִים֙ אֶל־לִשְׁכ֣וֹת בֵּית־אֱלֹהֵ֔ינוּ וּמַעְשַׂ֥ר אַדְמָתֵ֖נוּ לַלְוִיִּ֑ם וְהֵם֙ הַלְוִיִּ֔ם הַֽמְעַשְּׂרִ֔ים בְּכֹ֖ל עָרֵ֥י עֲבֹדָתֵֽנוּ׃
משנת ארץ ישראל
פרשת חלה מנויה בין מצוות הכהונה ומכונה "ראשית עריסתיכם". המונח התפרש כחובה להפריש מהבצק המיועד ללחם. בבמדבר טו יט-כ מדובר במפורש על לחם וחלה, ומכאן הסיקו חכמים שהחובה חלה רק על מאפה שהוא לחם וכעין לחם, כלומר כשחומר הגלם הוא דגנים והמאפה הוא לחם רגיל, ולא על לחמים שהם כעין עוגה (פ"א מ"ג), ומצד שני נפטרו מיני מאפה שלא נועדו לאכילה כלחם. התורה מצווה לתת את ה"ראשית" לכוהנים, וגם בספר יחזקאל מד מודגשת הנתינה לכוהנים, ואפשר להבין שמדובר בכוהנים הפזורים ברחבי הארץ. ברם, ביחזקאל כ מוסבת המצווה לנתינה לבית ה' בירושלים: "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל... ושם אדרוש את תרומתיכם". גם בספר נחמיה מופיעה מצוות ראשית העריסה בהקשר לתמיכה בכוהני ירושלים. מבחינה מעשית אם מדובר בהפרשה מהבצק או מהלחם האפוי הרי שאי אפשר להגביל את הנתינה לירושלים בלבד, שכן יש לתת את החלה לכוהן סמוך לזמן האפייה, אחרת תאבד את ערכה. נמצאנו למדים שגם בספר יחזקאל וגם ספר נחמיה מדברים לקהל ירושלים, או שמצוות חלה נגררת אגב מצוות הכוהנים האחרות.
רמב"ן
מעשרתיכם מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהם (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך לשון רש"י (רש"י על דברים י״ב:ו׳) מדברי רבותינו (ספרי יב) ועל דרך הפשט יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאוכלן שם במחיצה לפני ה' והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם כענין שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר השם צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש שנאמר (נחמיה י לח) ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ונאמר (שם פסוק לט) לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר וטעם תרומת ידכם מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו וכן מה שאמר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה וחזר והפריש ביניהם (דברים י״ב:י״ח) כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך הנאכל לכם והלוי אשר בשעריך יאכל שם בשעריך הראוי אליו כמו שנאמר בהם (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי תרומת ידכם מה שירים אדם לה' מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן שלשת מינין הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן שור או כשב או עז והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' (שמות לה כד) וכן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' (במדבר יח יט) קרבנות הם וכך אמר בשקלים (שמות ל יג) מחצית השקל בשקל הקדש וגו' תרומה לה' והם לקרבנות (מגילה כט) כי כל מה שירים אדם לה' מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית כענין ויקחו לי תרומה (שם כה ב) בין לכהנים משרתי ה' הכל יקרא תרומה כענין שכתוב במכס (במדבר לא כט) ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' והיו חולין גמורין בידו וכן ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימו המלך ויועציו (עזרא ח כה) ולא אמר הכתוב תרומותיכם שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר תרומת ידכם מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה כי פירוש מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם כי מעשר ראשון מעשר הלוים ומעשר עני להם הוא:
מלבי"ם
[קה] עשר תעשר את כל תבואת זרעך, דעת הרמב"ם שכל המינים חייבים בתו"מ מה"ת (כמ"ש בפ"ב מה' תרומות ובפ"א מה' מעשר שני), והראב"ד שם השיג עליו ודעתו שאינו חייב מה"ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר וכן דעת רש"י, וכבר האריכו בזה בתוס' בכ"מ, וכ"כ הרמב"ן פה בפירושו ומדברי הספרא בחקותי (סי' קיב) והספרי כאן משמע כדעת הרמב"ם, אולם למ"ש באילת השחר (כלל רלו) ענין האסמכתות שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך הראו כפי דרך האסמכתא שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים, והשתא גם אם נאמר שמה"ת אין חייב בתו"מ רק דגן תירוש ויצהר מ"מ אחר שמצאנו (נחמיה י׳:ל״ח) שקבלו ע"ע לתת תו"מ גם מיתר פירות בהכרח יש פי' לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש, ובזה יצדקו דרשות אלה גם לדעת הראב"ד, וכ"ש שיש בזה פנים לדעת הסמ"ג וס' יראים שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאוריי', בזה נבוא אל הבאור, הנה ממ"ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך משמע דשאר המינים פטורים אבל ממ"ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה הוא שם כלל לכולם. והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ: [א] תבואה, שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום כמו ואכלתם מן התבואה ישן, כתבואת גרן, וכולל אורז ודוחן וכיוצא, [ב] קטניות, שאין עושין מהם גרנות ונכלל בשם זרעך, כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם והגדל מהם נקרא בשם תבואת הזרע, ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם אמר היוצא השדה וכולל גם אלה דהא יוצאים בשדה ובלבד שיהיו ראוים לאכילה דהא כתיב ואכלת לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה שהם לצביעה לא לאכילה וגם צריך שיהיו יוצאים השדה לא דבש וחלב, [ג] יש עוד מין הנקרא ירקות שאוכלים את העלים, וזה ריבה ממ"ש בפ' בחקותי וכל מעשר הארץ, ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם, שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים שזורעים הפרי עצמו ויש שהזרע בלתי נאכל כמו זרע לפת וצנונות ועז"א מזרע הארץ שהמ"ם מורה הקצת, וכן במ"ש מפרי העץ, ולא כל פרי ר"ל רק פרי הנאכל, וכ"ה בספרא בחקותי (סי' קיב) ובירושלמי (פ"ק דמעשרות), ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"ו) שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידי' כמ"ש בירושלמי (פ"א דמעשרות), וממ"ש תבואת זרעך כולל מה שמוציא לזריעה (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' מעשר ה"ו) ומה שמביא וכונס, וממ"ש היוצא השדה מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע אם נגמרה מלאכתו, ומ"ש מנין אף מה שהוא מוכר, הוא אסמכתא כי מה"ת מוכר ולוקח פטור כמ"ש בב"מ (פ"ח), ומזה סייעתא להראב"ד שכל הדרשות הם אסמכתא דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח גם הרמב"ם מודה שהוא אסמכתא: