פרשנות מצטטת על עובדיה א:כא

וישל"ח אות"ם מ"שה. ס"ת חמש"ה על פי י"י ר"ל שענין זה השלימוה היה להודיע שמשה הוא סוד פני חמה ואינו כדאי שיכנס בה משה רבינו וז"ש על פי י"י כמו שהשיב הקב"ה למרים ולאהרן שזה כוונה שלא יבא משה לא"י למעלתו לא לגריעתו ז"ש שלח לך שזה היה עבור משה לידע אם יש בה עץ החיים אם אין. אשר שלח משה ל"תור א"ת ה"ארץ ר"ת לא"ה כי רצה לשלחם להודיע שהוא מסוד עלמא דאתי והם הוציאו דבה ויעלו ויבואו עד ר"חוב ל"בא ח"מת ר"ת רח"ל כי משה רצה לשולחם בסוד עולם הרחמים שהיא לאה (תהלים צו) כי בא לשפוט "את "הארץ וכן (עובדי' א) לשפוט "את "הר עשו וכן (תהלים צ) תפלה למשה "איש "האלהים כשבקש שיהיה נועם י"י עלינו ז"ש ויבואו עד רחוב שהיו מעולם הבא סוד רחובות הנהר ודחו משם לבא חמת מלך מלאכי מות (משלי ה) רגליה יורדות מות ויעלו ויבואו עד רחב בכאן יש לגלות סוד מופלא יהושע לקח רחב ויצאו ממנה אח"כ ח' כהנים. רח"ב נתגלגלה בחבר הקני ואח"כ נתגלגלה בחנה ז"ס (שמואל א ב) רחב פי על אויבי ז"ס (שם א) כי אשה קשת רוח אנכי כי היא היתה זונה מצד חת הקשה והטומאה ועלי הוא גלגול יעל אשת חבר הקני שרצתה לעלות במדירגת איש ובזה היא מבורכת משאר נשים שלא זכו לה ז"ש (שופטי' ה) מנשים באוהל תברך ששמשה במקום כהן באהל שילה בסוד גלגול יעל בעלי הכהן ואתוון דילהון מורין ע"ז ועל זה והנה רחב נמשכה מסוד קין וכן אח"כ (שם ד) וחבר הקני נפרד מקין וז"ש (יהושע ב) ונתתם לי אות אמת (בראשית ד) וישם י"י לקין אות ואות זה הוא הו' שניתן ליתרו שהיה נקרא יתר והענין כי הגרים הם במלכות והיא שאלה לעלות מן בני ישראל לאות ו' שהוא ת"ת והם השיבו הנה אנחנו עתה בימי יהושע שהוא פני לבנה בן נו"ן ומשה שכליל ת"ת בראשו כבר מת (קהלת א) מה יתרון לאדם שהוא יהושע בכל עמלו שהכל הוא תחת השמש פני לבנה אמנם את תקות חוט השני הזה שהוא כולה רצון של הנקיבה דכתיב (שיר ד) כחוט השני שפתותיך אמנם היא היתה רוצה רצון העליון של הזכר ששם משה גנוז שהוא נקרא בזוהר פי י"י ז"ש וישל"ח אות"ם מש"ה ס"ת חמ"ה על פי י"י כי אותו דור היה משה מושך רצון העליון מן פי ה' דלעילא ז"ס (במדבר לג) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פי י"י יסעו ויחנו וחוט זה הוא של אברה' אבינו אשר על ידו מתעוררים נפשות גרים כנודע ואז היא אע"פ שלא יכלה לעלות אל פ"תח אות אמת מ"מ לא קשרה תקות חוט השני שהוא יסוד מלכות ולא חוט לבדו שהוא יסוד לבדו בסוד אותו החוט של א"א דמתער לגרים קדמאה לגיורין רק סוד השני הם שני יריכים נ"ה לכן נתגלגלה בחנה וילדה שמואל שנתנבא בנצח והוד לכן שקול שמואל כאהרן ומשה שהם תרין ירכין כחדא אהרן בנצח ומשה בהוד א"ד איפכא ותרווייהו קשוט:

ובמדרש (ילקו"ש אסתר תתרנו), "ומחר אעשה כדבר המלך" (פסוק ח), מה ראתה אסתר לומר "ומחר אעשה כדבר המלך". אלא שכל זרעו של עמלק רגיל ליפול למחר, שנאמר (שמות יז, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה", עד כאן. והמדרש הזה בא לפרש הקושיא שאמרנו, מפני מה לא בקשה אסתר מן אחשורוש בסעודה הראשונה. ופירוש זה, כי עמלק וזרעו אינו כמו שאר עמים, כי עמלק מחולק מן הכל, ובפרט שהוא מחולק מן ישראל, כמו שתראה מן הכתובים המעידים על זה. כלל הדבר; עמלק מחולק מן המציאות, עד שהוא נחשב בפני עצמו. ולכך כל זמן שעמלק בעולם לא נאמר שהוא יתברך אחד ושמו אחד, עד שיכלה זרעו של עמלק, כדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים וגו'". מפני כך ראוי להם הכליון לעתיד, כאשר יהיה השם יתברך אחד, כאשר עמלק וזרעו יוצא מן האחדות של השם יתברך, ודבר זה הוא הפלת עמלק. ולכך כתיב בהפלתו יום "מחר", כי הוא דומה ליום מחר, שיום הראשון הוא יום אחד, ויום שאחריו הוא השני, והוא השניות. וכן עמלק הוא השניות אשר הוא בעולם*, והשניות הזה הוא מפלתו. ולכך רצתה אסתר להפילו ביום מחר* דוקא, כי זה הוא הפלת המן. ולכך אמר משה (שמות יז, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". [ו]אסתר אמרה גם כן "ומחר אעשה כדבר המלך" לשאול על עמה ועל מולדתה מן הצר הצורר, הוא המן, להפילו למחר בפרט, שהוא יום שני. ודברים אלו ברורים.

ויאמר משה אל יהושע נראה מכאן כי משה מיום היותו לפניו היה קורא אותו יהושע, וכן כתוב (שמות ל״ב:י״ז) וישמע יהושע את קול העם. והכתוב שאמר בענין המרגלים ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז), למבראשונה ידבר, הודיענו כי זה הושע בן נון אשר בחרו במרגלים הוא אשר קראו משה יהושע. וכדברי רבותינו (סוטה לד:) שאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, להגיד כי בעבור זה המעשה שהיה משה יודע שהוא עתיד ללכת עם המרגלים קרא לו השם הזה. או נאמר כי אז קבע לו משה אותו השם בפני העדה שלא יקרא שמו עוד הושע ויהיה שמו יהושע: והטעם שצוה משה את יהושע להלחם בעמלק, בעבור שיתפלל הוא בנשיאות כפים על ראש הגבעה, ועלה שם כדי שיראה את ישראל הנלחמים וישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפלה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה:
ובפרקי ר' אליעזר (פרק מד) עוד, כל ישראל יצאו חוץ לאהליהם וראו את משה כורע על ברכיו והם כורעים על ברכיהם, נופל פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה, פורש את ידיו לשמים והם פורסים את ידיהם לשמים, כשם ששליח צבור מתפלל כך כל העם עונין אחריו, והפיל הקב"ה את עמלק ואת עמו ביד יהושע (עכ"ל) ואם כן יהיה טעם "ומטה האלהים בידי" לומר כי כאשר עלה על ראש הגבעה וראה את עמלק נטה ידו במטה להביא עליהם מכות דבר וחרב ואבדן, כענין הנאמר ביהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה (יהושע ח יח), כי בעת היותו מתפלל וכפיו פרושות השמים לא יתפוש בידו דבר:
והיה כל הענין הזה שעשה משה רבינו, מפני שהיה עמלק גוי איתן וחזק מאד, וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותה מעולם, כאשר אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה (שמות י״ג:י״ז), והוא עיף ויגע ככתוב במשנה תורה (דברים כה יח), על כן פחד מהם והוצרך לכל התפלה והתחנה הזאת: ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב מברכת הזקן שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו (שם לו יב), וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו (ע"ז ב:) שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר:

עד אשר אבא אל אדני שעירה. הִרְחִיב לוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא הָיָה דַעְתּוֹ לָלֶכֶת אֶלָּא עַד סֻכּוֹת; אָמַר אִם דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה, יַמְתִּין עַד בּוֹאִי אֶצְלוֹ, וְהוּא לֹא הָלַךְ; וְאֵימָתַי יֵלֵךְ? בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ (בראשית רבה), שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א'); וּמִ"אַ יֵשׁ לְפָרָשָׁה זוֹ רַבִּים: