פרשנות מצטטת על עזרא ד:ד

תחזקנה ידיכם. לבנות ולהשלים ואל תיראו מעם הארץ המרפים ידיכם ומבהילי' אתכם מלבנות וכמו שמפורש בספר עזרא (עזרא ד׳:ד׳):

אחד הכינויים המפורסמים והנפוצים ביותר בתרבות היהודית לדורותיה הוא הכינוי "עם הארץ" (וממנו, על דרך ההגייה האשכנזית: עמארצוּת), כשעיקר כוונתו להתייחס לאנשים בוּרים, שגם אין להם עניין ברכישת ידע ובקנייתו. מקורו של הכינוי במקרא, שם הוא מופיע כהתייחסות בלתי־שיפוטית אל קבוצות של אנשים בכלל, כגון "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב, ו). מסתבר אפוא שכינוי זה עבר מהפך במהלך הדורות, ואפשר שהמפתח לשינוי הדרמטי שחל בו נעוץ בתקופת שיבת ציון ובמאבק שהתנהל בין היהודים השבים מבבל לבין האוכלוסייה המקומית. בספרי עזרא ונחמיה מכונה האוכלוסייה המקומית בכינוי "עם הארץ", היינו אלה היושבים מזה זמן בארץ, בניגוד לשבים מבבל (ראו למשל עזרא ד, ד: "עם הארץ" מול "עם יהודה", הם שבי ציון). ייתכן כי העוינות שהתפתחה בינם לבין השבים ארצה היא שהעניקה את המשמעות השלילית לביטוי, כפי שזו עולה מאוחר יותר מספרות חז"ל. כאן "עם הארץ" הוא כינוי של זלזול במי שאין לו ידע תורני של ממש ומי שאיננו מקפיד על קיום מצוות (כגון הפרשת מעשרות) וכיוצא בזה (וראו גם ב, ו). בדרך כלל מתייחסים חכמינו אל "עם הארץ" בזלזול הטבול אף בעוינות, כגון "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: "עם הארץ מותר לקורעו כדג..." (בבלי, פסחים מט ע"ב); "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל" (שם). עם זאת דומה, שבמהלך המאה השלישית חל שינוי ביחסם של חכמים אל עם הארץ, ואת התמונה ניתן על כן לאזן בדבריו של ריש לקיש: "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלים שבה אלו עמי הארץ ... יתפללו האשכולות למען העלים, שאלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות" (בבלי, חולין צב ע"א [המקור חלקו בארמית]). "עם הארץ" המשיך את חייו וגם היום נמצא את הביטוי בלשון העם ובלשון העיתונות, וכבר היה מי שקונן על ירידת מעמד הספר בעם ישראל בקביעה כי "עם הספר הפך לעם הארץ".