וּכְהִתְפַּלֵּ֤ל עֶזְרָא֙ וּכְ֨הִתְוַדֹּת֔וֹ בֹּכֶה֙ וּמִתְנַפֵּ֔ל לִפְנֵ֖י בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים נִקְבְּצוּ֩ אֵלָ֨יו מִיִּשְׂרָאֵ֜ל קָהָ֣ל רַב־מְאֹ֗ד אֲנָשִׁ֤ים וְנָשִׁים֙ וִֽילָדִ֔ים כִּֽי־בָכ֥וּ הָעָ֖ם הַרְבֵּה־בֶֽכֶה׃ (ס)
מנחת שי
הלוך ובכה. (אמר הצעיר רפאל חיים באזילה המגיה לא ידעתי מי הכניס בלב מדפיסי מקראו' ויביציא"ה חלוף גרסאות כאשר ראיתי על פסוק זה והוא כי בדפוס שנת ועדתי כתוב ובכה ובגליון ס"א ובכה ואילו בדפוס שנת וזה לך האות כתוב בפנים ובכה ובגליון ס"א ובכה ולא ראי זה כראי זה הףצד השוה שבהם נ"ל שכולם משובשים הם שהרי במסורת כאן נמסר בכה ובכה ז' ונמנו בפרשת שמות על פסוק והנה בספר בכה זיל פני להי התם ותמצאם מכוונים ונמנה עמהם פ' זה ויצא ישמעאל בן נתניה וכן נמסרו במסרא רבתא ז' וכן בפ' בהעלתך על פסוק העם בכה נמסר ז' ואם לא כן ששה הם. ועוד אצלי ראיה גמורה שכתוב ובכה שהרי בשמואל ב ט״ו:ל׳ על פסוק עלה ובוכה נמסר ב' חד מלא וחד חסר ולא נמצא בכל המקרא תיבת ובוכה בוא"ו בראשית העלה אלא ההוא דשמואל וזה דירמיה. גם כאן בירמיה במסרה קטנה נמסר ב' ואל תקשה ממס"ק שבעזרא י' על פסוק בכה ומחנפל דנמסר עליו ד' שממה נפשך משובש' היא דאם בוכה גרידא קא מסרא אפילו א"ת דהאי ובכה כתיב אפ"ה חמישאה בכה כתיבי וא"ת דבכה ובכה קא מסרה לדידך נמי שימא הוו ועוד אין לומר דהאי מסרה דעזרא ר"ל ד' חסרים וא"ו אחר הבי"ת שהרי כולם חסרים הם בסיפרי דוקני ועל אחד מהם היה לו לבעל המסורת למסור עליו לית מלא אל ודאי כדאמרן. וכן נראה מתרגם יונתן שתרגם ובכי וכן כתבו בעל מאיר נתיב בוא"ו אחר הבי"ת כדי שלא להטעות ע"כ):
רמב"ן
למה ה' יחרה אפך הנה בחטא הגדול הזה היה ראוי משה שיתפלל דרך וידוי ותחנה, כענין אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), וכהתפלל עזרא וכהתודותו על מעל הגולה (עזרא י א). ואין טעם שיאמר למה ה'. ורבותינו (בשמו"ר מג ז ט) מתעוררים בזה על דרך ההגדות להזכיר כמה טעמים למעט החטא לפניו: ועל דרך האמת יאמר למה תתן רשות למדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם: והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים, נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר: ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד) התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (שמות ל״ב:י״א-י״ג) מקצתה ואחרי הירידה (שמות ל״ב:ל״א) יזכיר המקצת האחר (שמות ל״ב:ל״א) אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם: אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו) והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (שמות ל״ב:י״ב-ט״ז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (שמות ל״ב:י״ז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל״ב:י״ח-י״ט), וגם על אהרן (שמות ל״ב:כ׳), ושטרח לשרוף את העגל (שמות ל״ב:כ״א), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (שמות ל״ב:כ״ב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (שמות ל״ב:כ״ג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (שמות ל״ב:כ״ד), חזר (שמות ל״ב:כ״ה-כ״ט) אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו'" כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום:
ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (שמות ל״ב:ל״א): והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה:
ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן (שמות ל״ב:י״א-י״ג) מקצתה ואחרי הירידה (שמות ל״ב:ל״א) יזכיר המקצת האחר (שמות ל״ב:ל״א) אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך. וכך מצאתי באלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳), שימחול לכם: אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו) והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (שמות ל״ב:י״ב-ט״ז), ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (שמות ל״ב:י״ז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (שמות ל״ב:י״ח-י״ט), וגם על אהרן (שמות ל״ב:כ׳), ושטרח לשרוף את העגל (שמות ל״ב:כ״א), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (שמות ל״ב:כ״ב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (שמות ל״ב:כ״ג). ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (שמות ל״ב:כ״ד), חזר (שמות ל״ב:כ״ה-כ״ט) אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו'" כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה' בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה' להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום:
ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו (שמות ל״ב:י״א), ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה' (שמות ל״ב:ל״א): והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה: