וְגַ֣ם אָנֹכִי֩ מָנַ֨עְתִּי מִכֶּ֜ם אֶת־הַגֶּ֗שֶׁם בְּע֨וֹד שְׁלֹשָׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ לַקָּצִ֔יר וְהִמְטַרְתִּי֙ עַל־עִ֣יר אֶחָ֔ת וְעַל־עִ֥יר אַחַ֖ת לֹ֣א אַמְטִ֑יר חֶלְקָ֤ה אַחַת֙ תִּמָּטֵ֔ר וְחֶלְקָ֛ה אֲשֶֽׁר־לֹֽא־תַמְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ תִּיבָֽשׁ׃
הון עשיר
כלל העולה דרישא דמתניתין היא ר"מ אליבא דב"ש, דס"ל דפליגי בשדה הלבן כמו דפליגי בשדה אילן, וקאמרינן לא סוף דבר כשיש לו מקשה ומדלה, אלא אפילו אין לו מאחר שבני אדם עתידין ליטע מותר, ש"מ דבתר רובא דעלמא אזיל ב"ש, אע"ג דלא קבע יום מיוחד, ולא בתר דידיה, וזה הוא הפך ממה שאמרנו לעיל, וליכא למימר נמי דדוקא להקל אזיל ב"ש בתר רובא, אבל להחמיר לא אזלינן בתר רובא אלא בתר דידיה להקל, שהרי אמרינן בירושלמי דהאי פרקין (ה"א א.) אמאי דמקשינן למה לא תניתה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, פעמים שאין הגשמים מצויים ואין הליחה מצוייה, והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי ב"ש, ובה"א עד העצרת, ע"כ. ש"מ דכשכבר חרש קודם העצרת מחמת הצורך, ושאין פירותיו צריכים עוד לחרישה, לא הותר לו לחרוש עד העצרת כרובא דעלמא להקל:
מכח הקשיות האלה אנו מוכרחים לומר דבהא קמפלגי, והוא דאיתא בירושלמי (שם) דטעמא דב"ה עד העצרת ותו לא, הוא מפני דמשם ואילך החרישה באילן מאכל מנבל הפרי, ובאילן סרק מתיש כח האילן, ומכיון שכן ודאי אין כוונתו לתקון האילן אלא לעבודת הארץ, ומשום הכי אסור, ובתר הכי פריך הפירכא שהעתקתי לעיל למה לא תניתה מקולי ב"ש וכו', ומדפריך האי פירכא ש"מ דס"ל לתלמודא, דלב"ש שרי אף אחר העצרת, ואיך אפשר זה והלא כבר אמרנו דאחר העצרת החרישה מזקת לפרי, וב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי קאמר, וכבר אמרנו דאין לומר דליהוי המחלוק' במציאות, אלא ודאי אף הוא מודה דאחר העצרת החרישה מזקת, וא"כ הוא בעל כרחנו צריכים אנו לומר דאין זה אלא בשנים בנוניות, אבל בשנים שגשמיה מרובים אין דרכם לחרוש בשביל הפרי כי אם אחר העצרת כשפסקו רוב גשמי השנה, ובהא קמפלגי דב"ש ס"ל דבאותם השנים שרי לחרוש אף אחר העצרת הואיל והחרישה של אותה שנה באותו זמן יפה לפרי, וב"ה ס"ל דלא שנא ואף באותה שנה לא שרי אלא עד העצרת, כשאר השנים בנוניות דהחרישה משם ואילך מזקת, ומשום הכי פריך תלמודא למה לא תניתא מקולי ב"ש וכו', ומשני משום דלא פסיקא ליה דב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי אמר, בין לקולא בין לחומרא, ומשום הכי בשנה שגשמיה מועטים החרישה בשביל הפירות קודמת לעצרת, ומשם ואילך אפילו קודם העצרת החריש' מזקת להו, ולפי זה לב"ש יאסר באותה שנה משם ואילך לחרוש אע"פ שעדיין הוא קודם העצרת, ולב"ה שרי עד העצרת כשאר השנים בנוניות, ונמצא דבענין זה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ומשום הכי לא תנינן ליה מקולי ב"ש וכו', משום דיש בו להקל ולהחמיר, ולב"ש צ"ל דבשנה דגשמיה מרובים שרי לכל אדם לחרוש אף אחר העצרת, אף למי שחרש כבר קודם העצרת בשביל פירותיו כי נתקיים בו והמטרתי על עיר אחת וכו' (עמוס ד, ז), כמו שמתיר במקשאות ובמדלעות שהבאתי לעיל, ואפשר דאף להחמיר אזיל בתר רובא אבל על זה אין לנו הכרח:
מכח הקשיות האלה אנו מוכרחים לומר דבהא קמפלגי, והוא דאיתא בירושלמי (שם) דטעמא דב"ה עד העצרת ותו לא, הוא מפני דמשם ואילך החרישה באילן מאכל מנבל הפרי, ובאילן סרק מתיש כח האילן, ומכיון שכן ודאי אין כוונתו לתקון האילן אלא לעבודת הארץ, ומשום הכי אסור, ובתר הכי פריך הפירכא שהעתקתי לעיל למה לא תניתה מקולי ב"ש וכו', ומדפריך האי פירכא ש"מ דס"ל לתלמודא, דלב"ש שרי אף אחר העצרת, ואיך אפשר זה והלא כבר אמרנו דאחר העצרת החרישה מזקת לפרי, וב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי קאמר, וכבר אמרנו דאין לומר דליהוי המחלוק' במציאות, אלא ודאי אף הוא מודה דאחר העצרת החרישה מזקת, וא"כ הוא בעל כרחנו צריכים אנו לומר דאין זה אלא בשנים בנוניות, אבל בשנים שגשמיה מרובים אין דרכם לחרוש בשביל הפרי כי אם אחר העצרת כשפסקו רוב גשמי השנה, ובהא קמפלגי דב"ש ס"ל דבאותם השנים שרי לחרוש אף אחר העצרת הואיל והחרישה של אותה שנה באותו זמן יפה לפרי, וב"ה ס"ל דלא שנא ואף באותה שנה לא שרי אלא עד העצרת, כשאר השנים בנוניות דהחרישה משם ואילך מזקת, ומשום הכי פריך תלמודא למה לא תניתא מקולי ב"ש וכו', ומשני משום דלא פסיקא ליה דב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי אמר, בין לקולא בין לחומרא, ומשום הכי בשנה שגשמיה מועטים החרישה בשביל הפירות קודמת לעצרת, ומשם ואילך אפילו קודם העצרת החריש' מזקת להו, ולפי זה לב"ש יאסר באותה שנה משם ואילך לחרוש אע"פ שעדיין הוא קודם העצרת, ולב"ה שרי עד העצרת כשאר השנים בנוניות, ונמצא דבענין זה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, ומשום הכי לא תנינן ליה מקולי ב"ש וכו', משום דיש בו להקל ולהחמיר, ולב"ש צ"ל דבשנה דגשמיה מרובים שרי לכל אדם לחרוש אף אחר העצרת, אף למי שחרש כבר קודם העצרת בשביל פירותיו כי נתקיים בו והמטרתי על עיר אחת וכו' (עמוס ד, ז), כמו שמתיר במקשאות ובמדלעות שהבאתי לעיל, ואפשר דאף להחמיר אזיל בתר רובא אבל על זה אין לנו הכרח:
משנת ארץ ישראל
וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים – ועל הערים שבסביבותיה ירדו גשמים, ככתוב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש – (עמוס ד ז). ציטוט הכתוב נמצא בכל כתבי היד והראשונים בצורות שונות של קישור, כגון: "שנאמר" (רי"ף), "כדכתיב" (ריטב"א), אולם הכתוב לא היה לפני התלמוד הירושלמי ולא לפני התלמוד הבבלי. בסוגיה בירושלמי: "אמר רבי סימון כתיב והמטרתי וגו' " (סו ע"ג). הפסוק לא היה לפניו במשנה, והוא הוסיפו218אפשטיין, מבוא, עמ' 685. . בבבלי אומר רב חסדא: "גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהן משום ועצר", ועל זה שואלת הסוגיה: "איני והכתיב וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם... והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגו' " (ו ע"ב). מביאים סתירה לדברי רב חסדא מן הכתוב ולא מן המשנה הסותרת את דברי רב חסדא והמסתייעת בכתוב. פסוק זה לא היה במשנה שעמדה לנגד עיני עורך הסוגיה, אבל בכל עדי הנוסח הפסוק קיים219כך ב- מנ, מיל, מפ ועוד, וראו ההערה הבאה. , אם כי בשינויים רבים באורך הציטוט. כידוע הִרשו מעתיקים לעצמם לקצר או להאריך בציטוט הפסוק220כדי להדגים את האפשרויות השונות נסתפק בקביעה שהציטוט המלא מצוי ב- דס, ג, מל, מיל, מנ, מפי, מק (קופמן), מדק, מרא, מרש, מרת4, מפי, מרג. החלק הראשון מצוי בכל כתבי היד. .