פרשנות מצטטת על עמוס ד:יב

א.
תניא היה ר' מאיר אומ' חייב אדם מישר' לברך מאה ברכות בכל יום ובגמרא דארץ ישר' גרסי הכי (אני) [תני] אין לך אדם מישראל שאינו עושה [מאה] מצות בכל יום שנ' ועתה ישר' מה י'י אלהיך שואל מעמך אל תיקרי מה אלא מאה, ויש או' מה בגימטרי' מאה בא"ת ב"ש ה"ץ י"ם שים צ' במקום ה' וי' במקום מ' הרי י"ץ ונמצא מה בגימטריא מאה (ללת"ם) [ור"ת] פי' דבאותו פסוק כתיב [מאה] אותיות וכנגדן חייב אדם לברך ק' ברכות בכל יום ושואל כת' מלא, ודוד מלך ישר' תיקן שהודיעוה[ו] יושבי ירושלים שמתים מישראל מאה בכל יום עמד ותיקן מאה ברכות דכתי' (שמואל ב כג) נאום דוד בן ישי הוקם על על בגימטריא מאה הוו בכל יום ויום היו מתים מישר' ק' איש ולא היו יודעים מפני מה עד שבא דור וחקר הדבר והבין ברוח הקודש ותקן מאה ברכות בכל יום ונראה הדבר שנשתכחו ובאו תנאים ואמוראים ויסדום לברך על כל אחת ואחת בשעת' אי אפשר מפני מה שהידים עשויות למשמש אלא כשניעור אדם משנתו ירחץ פניו ידיו ורגליו כהוגן לקיים מה שנ' (עמוס ד׳:י״ב) הכון לקראת אלהיך ישר'. ומתחיל ומסדרן וכל יחיד ויחיד חייב בהן ומנהג כל ישראל שבספרד היא אספמיא כך הוא להוציא מי שאינו בקי מתחיל החזן ומברך על נטילת ידים וסדר הברכות והכי סליק חושבן מאה ברכות הני הכתובין לעיל תמני סרי ודברוך שאמר ודישתבח הרי עשרין קודם קריית שמע ותלת דקריית שמע שתים לפניה. יוצר והבוחר בעמו ישר' ואחת לאחריה גאל ישראל כדתנן בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה הרי תלת תלת זימנין דתשסרי דצלותא דצפרא דמנחתא ודערבא דאינון עם ברכת המינים מן (תשר) [תשסר] תשסר והני תלת עשרים קדמתין הרי תמנן ודסעודת' [דימ]מא תמני הא כיצד דנטילת ידים והמוציא לחם מן הארץ וארבע דברכת המזון הזן על הארץ ובונה ירושלים והטוב ומטיב ותרתי דמשתיא אדחמרא בורא פרי הגפן ועל הגפן ועל פרי הגפן ואי דמיא שהכל ובורא (פרי הגפן) [נפשות] אתרא דנהיגי מ[י]כל והדר (משתילו) [מישתי] (הכי) [הרי] תרתי וארבע דקרית שמע דרמשא תרתי לקמן ותרתי לבתרא כדתנן בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה המעריב ערבים ואוהב עמו ישראל לפניה. (גדול) [גאל ישראל ושומר עמו ישראל לעד] לאחריה ותמני דסעודתא דרמשא הרי עשרים. תמנין ועשרים הרי מאה. בר מהמלך בכבודו דאוסיפו רבנן בתראי בתר עסיקי (דשבחא) [בשבחא] דקודשא בריך הוא [ו]מרחמי. ובר מהפיל חבלי שינה דקריית שמע דעל מטתו ובר מכמה זימנין דמצריך למברך לגדולים וקטנים ובר [ממיכל פירות ואכילת ירקות] (אצמי ירקא) ובר [ממירח כמה] זימני [וכי תימא] בשלמא בימי חול [דאיכא תלתא] זימני תשסרי תשסרי... אלא בשבתא דליכא צלותא היכי מתמליין אי איפשר לאשלומינהו אשלים להו כדקאמרינן ר' חייא בריה דרב [אויה] ביומיא דשבתא וביומיא טבי טרח וממלי להו באיספמרקי ומגדי מיני בשמים ומיני פירות כגון עצי בשמים ובורא עישבי בשמים ובורא מיני בשמים וכל פירא ופירא כדחזי ליה. ולכך תקנו לומר (ו)אין כאלהינו בשבת לפי שאין מתפללין בשבת משמנה עשרה כי אם שב וד' פעמים אין מי נודה ברוך אתה ד' פעמים. אי[ן] מי נודה הרי י"ב פעמים אמן. ולבסוף ברוך אתה. ונראה עתה כאומר י"ב פעמים ברוך אתה אמן והן שתים עשרה ברכות והשבע של חובת היום הרי ט"י ומאן דמברך שלא עשאני בור לא עביד כהילכתא דאע"ג דגרסינן בפירקין דהתכלת היה ר' יהודה אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום ברוך שלא עשאני גוי שאין הגוים כלום. שנ' (ישעיהו מ׳:י״ז) כל הגוים כאין נגדו. ברוך שלא עשאני בור. שאין בור ירא חטא. ברוך שלא עשאני אשה. שאינה מצווה על המצוות. ואפילו הכי לא הואי לברכה חדא דשאילו מן קדם נטרונאי גאון זצ"ל ולא שדרה ותו מגמרא הא איסתלקא לה דרב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקמברך ברוך שלא עשאני בור א"ל כולי האי נמי אלא מאי (כואיברך) [אברך]. שלא עשאני עבד היינו אשה. זיל טפי. וכיון דמנח תפילי נמי מברך על תפילי ברוך אתה י"י אלהינו מ"ה אקב"ו להניח תפילין. ועל תפילין של ראש על מצות תפילין. וכי מכסי בטלית להתעטף בציצית. ואו' כל הברכות כולן כתקון חכמים עד ותלמוד תורה כנגד כולם. וקורא בסדר קרבנות. וידבר שחרית קורין פרשת צו את בני ישר' וגו' כנגד תמיד של שחר על שם ונשלמה פרים שפתינו. ולערב אומר פיטום הקטרת (שחרית) וסייג לדבריו מצאתי בסדר רב עמרם המדקד(י)ק לומר אין כאלהינו בכל יום וכן כתב בשם. וכן בערב לאחר שיגמרו תפילת ערבית נוהגין לומר פיטום הקטרת בבוקר ל) ובערב [אבל לא השיר מאי טעמא שזכר למקדש אומר אלו. ולמה אומר פיטום הקטרת בבוקר ובערב והשיר בבוקר בלבד לפי שזה היתה מצותו נעשית בבקר ובערב וזה לא היתה מצותו נעשית אלא בבקר] (מה לא היתה (מצאתי) [מצותו] נעשית אלא בבוקר) בלבד וידבר וגו' ושונה באיזהו מקומן. ודורש בר' ישמעאל דא' רב ספרא משום ר' יהושע בן חנניה מאי דכתיב ושננתם אל תקרי (ושננם) [ושננתם] אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ומקשינן שניה מי ידע כמה הוו (ומשנען) [ומשנינן] לא צריכא ליומי ודקא (תני) תקינו מדרש חלופי תלמוד דקא גרס בפרקי' מאימתי קורין את שמע בערבין. אמ' רב יהודה אמ' שמואל (אל) השכים לשנות קודם שקרא קריית שמע (אינו) צריך לברך [לאחר שקרא ק"ש אינו צריך לברך) שכבר נפטר באהבה רבה. שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד ותלמדם חוקי חיים אמ' רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אין צריך לברך. ר' אל(י)עזר אומר אף למשנה צריך לברך. ולתלמוד אין צריך לברך. וקמסהיד רב חייא בר' אשי זימנין סגיאין הוה (קאימנו) [קאימנא] קמיה דרב לתנויי בסיפרא דבי רב דהוא תורת כהנים ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני (לך) [לן]. ואו' רבון העולמים כו'. עד ברוך שיאמר וחותם מלך מהולל בתושבחות. ומאן דקחתים מהולל ברוב התושבחות. שבשתא בידיה דקא אמרין בפרק מאימתי מברכין על הגשמים משיצא החתן לקראת כלה. ומאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי ואילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו כו'. עד הן הם יודו ויברכו וישבחו לשמך מלכינו ברוך אתה י"י אלהי' רוב ההודאות ומקשינן רוב ההודאות וקמתריץ רבא אימא אל ההודאות היכי דקמשמע רוב ההודאות הכי נמי משמע רוב התושבחות ולא כל התושבחות הילכך מאן דמסיים ברוב התושבחות שפיר דמי לשתוקי. ואומ' פסוקי דזימרא הודו לי"י קראו בשמו. דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל לפיכך תקנו חכמים פסוקי דזימרא הודו לי"י וכל המזמורים שלפניו ושלאחריו לפי שהן שבחו של הקב"ה ואח"כ עומדים להתפלל ומיבעי לאינש לכווני דעתיה בתהילה לדויד דא"ר אל(י)עזר בר אבינא כל האומר תהילה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא ואמרי' מאי טעמא משום דאתיא באל"ף בי"ת ונימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמני אפי אלא משום דכת' ביה פותח [את] ידיך ואמרינן (ביממא) [נימא] הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר ומסקינן אלא משום דאית ביה תרתי דאתיא באלף בית וכתי' ביה נמי פותח את ידיך. וכולהו פרש' עד כל הנשמה תהלל יה הכי איתנהי סוף פירקא הללו יה והללו יה (בכתר) [דבתר] (תהילה) [תחלת] י"י ידבר פי ריש פירקא אמטי להכי מוספינן ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללו יה. ולכך אומרין שני פעמים כל הנשמה תהלל יה הללו יה. דאמרינן במסכת שבת יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. כלומ' שמסיימין ספר תילים שנא' בו הללו יה ואם אינו כופלו שני פעמים אינו נראה כמסיים ונראה כאילו יש אחריו פסוקים הרבה אבל עתה כשמחזר לאומרו פעם אחרת בידוע שהוא אחרון ונראה כמסיים. ומטעם זה אינו או' בשבת שני פעמים פסוק אחרון שבפרשה. ולכך נהנו לכפול י"י ימלוך לעולם ועד בפסוקי דזמרה לפי שבפרשת הנס ויהי באשמורת הבוקר עד ימלוך י"י לעולם ועד וגו' יש שמנה עשר אזכרות. ובכל שם ושם יש ארבעה אותיות שהם שבעים ושתים אותיות כנגד שם בן שבעים ושתים אותיות ובפסוקי דזמרה (אני) [אנו] מתחילין ויושע ונחסרו ארבע שמות שהם בפסוקים שלמעלה מן ויהי באשמורת הבוקר וגו'. ולפיכך כופלים פעם אחרת י"י ימלוך ואומרין לאחריו פסוקים אחרים שבהם ג' שמות כדי להשלים ד' שמות כדי להשלים החסירים וכשאומרים שני פעמים י"י ימלוך הרי כאן חמש וניח' ולא תקשי שכן הוא או' לעתיד לבוא כל השמו' יהו אחד (ב)דאמרי' במסכת ברכות. ולפיכך אומרים הד' כדי להשלים וחמישי לא לשום חשבון הוא בא אלא לומר לך ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד. ועומד שליח צבור לפני התיבה וחותם בשירי זמרה. ואותה ברכה של אחר ישתבח לא קבעוה אלא לאחר פסוקי זמרה שצריך ברכה לפניהן ולאחריהן. לפניהן ברוך שאמר לאחריהן ישתבח. וקדיש מפסיק בין ישתבח ליוצר להודיע שעל פסוקי זמרה קבעוה כמו ברכת הלל שלאחריו: ולאלתר מיבעי ליה לאינש לאתחולי בפריסת שמע ביוצר אור. ואסיר לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע: ומחייב לפריסת שמע בעונתה. דתנן שאימתי קורין את שמע בשחרי' משיכיר בין תכלת ללבן. ותנא בין תכלת שבה ללבן שבה: פירו' גיזת צמר שצבעה תכלת יש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה: תניא ר' מאיר או' משיכיר בין זאב לכלב. ר' עקיב' או' משיכיר בין חמור לערוד. אחרים אומרים כדי שיעמוד אדם ברחוק ארבע אמות מחבירו ויכירהו. אמ' רב הונא הלכה כאחרים. ואביי הפסיק בתפילין כאחרים בקרית שמע כוותיקין. דאמ' ר' יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. ותניא נמי הכי ר' יהודה בן תימ' או' מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. לכך מצותה מן המובחר: ומאן דקרי קרית שמע בעונתה שקיל אגריה יותר ממאן דעסיק בתורה: דתניא נמי הכי מצות ק"ש עד חצות ר' אליעזר אומ' עד הנץ החמה. ר' יהושע אומ' עד ג' שעות מדקתני הקורא מיכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה. מכלל דבעונתה שפיר עדיף מכי עסיק באוריית'. ופסיק הלכה כר' יהושע ולא הפסיד דקת' מאי פירושיה לא הפסיד בברכות אלא מברך לפניה ולאחריה. ואע"ג דסוף שתי שעות קרי לא מיבעי ליה לשנויי ביה בקרית שמע ממאי דתקינו רבנן. והא דאמרי דבעי [צ"ל דמצי] אינש למיקרי קרית שמע בתר שתי שעות היו לכתחלה לא שרי למיעבד הכי ומאן דעבד הכי בכוונה ולא מחמת אונסא ולא מחמת איעכובי במידי דמצוה מיקרי פושע. ובמאי שרי איעכובי כגון שבתות וימים טובים ותענית ציבור דמשתהא [עד] דמיכנפא ציבורא. אינמי בני (בר) [בי רב] דמיכנפי ויתבי וגרסי וממשיך להו גרסייהו כגון הני מילי דשכיחי אינון [ד]אי לא דמיעכבי עד דמיכנפי ממנעי רבים מקרית שמע ומן התפילה. (ותו מידי) [ותלמידי] דיתבי וגרסי דאיכא בעלי בתים למשמע ולמילף מפילפוליהון [ו]דוותיקין מילתא דלא שכיחא היא. ולא כולי עלמא מצי מיכווני כוותיקין. ואע"ג דאמ' ר' יוחנן לא שנו אלא בדורות הראשוני' כגון ר' שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן זו היא אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין בין לקרוא קריית שמע בין לתפלה הני מילי לתפילת המנחה דליכא למיקם אשיעורא. אי נמי לקרות שמע דליכא תקנת חכמים אבל היכא דאיכא מידי תיקון כיון דהאי שכיח [ו]דוותיקין לא שכיח שפיר לאיעכובי. אבל שאר יומי אסיר למיפק לאורחא מקמי קרית שמע ותפילה דאמ' רב אמי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנ' (תהילים פ״ה:י״ד) צדק לפניו יהלך והדר וישם לדרך פעמיו וקרית שמע ותפילה (בהדדי) [כהדדי] נינהו. [ו]דקאמרינ' אסור לאישתעויי בין ישתבח לפריסת שמע הני מילי דלאו צורכי ציבור נינהו אבל לצורכי ציבור (נינהו) או לצורך מי שבא להתפרנס מן הציבור ובעי למיפסק ליה צדקה איסורא ליכא. אבל בתר דמשתעו בצורכייהו קאים חזנא ומקמי (דילמא) [דלימא] ברכו פותח בקדיש ועונין הציבור (במדבר י״ד:י״ז) יגדל נא כח י"י כאשר דברת לאמר: (תהילים כ״ה:ו׳) זכור רחמיך י"י וחסדיך כי מעולם המה:

ויסעו כל עדת בני ישראל וגומר עד ויבא עמלק הנה במסע הראשון שנסעו מים סוף למרה נאמר שמשה רבינו הסיעם משם שנאמר ויסע משה את העם מים סוף כמו שפרשתי למעלה. ואולי שמפני זה חשבו שקרה להם במרה מה שקרה מחסרון המים לפי שנסעו על פי משה ולא כפי העלות הענן ומשה לא ידע אם היו מים במרה אמנם במסעות האלה שהיו כלם על פי הענן והוא הנקרא פי ה' כאשר באו אל רפידים ולא מצאו מים אז הוקשה להם הדבר מאד איך נחה אלהים אותם על פי עננו בארץ ציה ועיף בלי מים וזה הוא ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים. והנה אמר למסעיהם לפי שבין אלימה ורפידים היו שתי מסעות לדפקה ואלוש. והלכו במסעות ההן תמיד לא על ידי משה במסע האחד אלא על פי ה' ויחנו ברפידים כי שכן עליו הענן ולא היה ברפידים מים לשתות העם ומפני זה וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה. ורבוי מלת תנו היה כנגד הש"י וכנגד משה לא כנגד משה ואהרן כמו שחשבו המפרשים כי אמרו אחרי שהמסע הזה היה ע"פ ה' אין ספק שאנחנו בין שני ענינים אם שנאמר שהכל מאתו יתברך בהשגחה ואם כן הוא ראוי שיתן לנו מים או אם נאמר שאינו משגיח ואתה הוא פועל לכל זה ועליך אם כן מוטל הדבר לכן יהיה מי שיהיה אתה והוא תנו לנו מים ונשתה אם הקדוש ברוך הוא כי כל דבר לא יכחד מן המלך מלכו של עולם. ואם אתה במטה אשר תעשה בו את האותות. והותרו בזה שתי שאלות הראשונות הא' והשנית. ואין ספק שדברו כל זה העם מיד שחנו ברפידים כשראו שלא היו שם מים ומשה רבינו השיבם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' רוצה לומר אם אתם נסעתם על פי ה' וממנו תתלוננו מה תריבון עמדי ואם דעתיכם שכבר נתן הכח בידי להוציא לכם מים ולכך תריבון עמדי אם כן מה תנסון את ה' באמרכם תנו לנו מים עבד ורבו. וספר הכתוב שעברו יום או יומים אחר המריבה ההיא שעדין לא היה להם חסרון מים כי היו שותים מהמים שהביאו מאלוש כי כן דרך הולכי המדברו' להוליך תמיד מים ממקום למקום מספק אם לא ימצאם בחניתם. ומפני זה כאשר עברו הימים ויצמא שם העם למים כי כבר לא היה להם מים לשתות. אז הגדילו תלונתם על משה באמרם למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא גלו דעתם שמשה מעצמו הוציאם ממצרים ולא במצות ה' ובהשגחתו ושזה יהיה סבה שימותו כלם ואם הגברים יתחזקו ולא ימותו הנה הטף שהילדים רכים ולא יוכלו לסבול הצמא הם ימותו בהכרח וכל שכן המקנה שהיה צריך מאד אליהם מים אם הבהמות הגסות לעבוד ולמשא הצאן והבקר להשקותם חלב במקום מים. גם אמרו ואת מקני להגיד שהיו צריכים מים הרבה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ש"ר פ' כ"ו) השוו בהמתן לגופן אמרו בהמה של אדם היא חייו והמהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. הנה התבאר שאין כאן יתור וכפל כלל כי בראשונה רבו עם משה לא לחסרון מים כי עדין היו להם מים בכליהם אבל מאשר חנו במקום שאין מים וחששו למה שיהי' אחר כך שיכלו המים מן החמת ורצו לנסות אם יוכל משה לתת מים אליהם בעת הצורך כשיבואו אליו ולכן אמר משה אליהם מה תנסון את ה' כי היה זה נסיון כי הוא יתברך יספיק צורכם בעת ההכרח. וכאשר נעדר המים אשר הביאו ויצמא שם העם למים אז היתה תלונה אחרת יותר גדולה. והותרו בזה שתי שאלות השלישי' והד'. והנה משה במריבה הראשונה לא צעק אל ה' כי בטח בו שיספיק צורכם כאשר עשה במן. אמנם בתלונה הזאת לפי שהיה בה הכרח מבואר צעק אל ה' מה אעשה לעם הזה רוצה לומר העם הזה הם בגבול ההכרח ומה אעשה להם לתת את שאלתם כי הנה יחזיקו אותי כנביא שקר מתפאר בנבואה בשוא ודבר כזב הלא הם אומרים שאני הוצאתי אותם ממצרים ולכן עוד מעט מההכרחי שיבוא אליהם וסקלוני כמשפט נביא השקר הנה אם כן לא היה משה מתרעם מהם אבל מגיד צורכם והותרה בזה השאלה הה'. ולפי שמשה אמר מגיד בגנותם עוד מעט וסקלוני השיבו יתברך עבור לפני העם כלומ' אין הדבר כמו שחשבת שיסקלוך כי עם היותם מתלוננים חלילה שאחד מהם ימלאהו לבו לגעת בך ולא בכנף מעילך ולכן קודם שתתן להם המים עתה שהם בתוקף הצמא ועוצם התלונה עבור לפני העם בכל המחנה ותראה בנסיון שלא יגע בך רע ואל תאמר אבחרה לי אנשי חיל גבורי כח שומרים לנפשי שילכו עמי להצילני מידי העם לא תעשה כן אבל קח אתך מזקני העם אנשים חלשים שתעשה הנס בפניהם ולא יהיה בהם כח ללחום מלחמתך. וגם אתה לא תקח רומח בידך והלכת כלומר והלכת בזה באופן בפניהם ולא תירא מהם ומהמונם כי הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב ומה יעשה אדם לך. והיה הצורך בזקנים שמה בעשות הנס כדי שיראו בפניהם את מעשה ה' כי נורא הוא ולא ייחסו הפעולות האלהיות אל משה כי אם אל ההשגחה העליונה. והנה צוהו שיקח בידו המטה אשר הכה בו את היאור במצרים במכת הדם לפי שבו הכה משה את היאור ואהרן במטהו הכה את כל נהרות מצרים ואגמיהם כמו שפירשתי שם. ואמר זה להודיע שאותו מטה שהכה המים אשר ביאור ובטל אותם מהיות מים הוא עצמו יכה את הצור שהיה אבן קשה ויהפוך אותו למים ומסכים לזה אמרו במדרש (במדבר רבה פ' ב') שלש' דברים הם שכל אחד מהם דוחה את הפורענות והביא את הפורענות אלו הם הקטורת הארון והמטה. הקטורת דחה הפורענות שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם והביאה הפורענות על נדב ואביהו. הארון דחה את הפורענות ובירך את בית עובד אדום הגתי ויך באנשי בית שמש והרג את עוזה. המטה של סמפרינון הוא אשר שם הים לחרבה ויבשו המים והוא הוציא מים מן הצור הרי שעשה דבר והפכו עד כאן. ומפני שהיה המטה כלי האלהי יתברך לפעול הנפלאות נמסר לאדון הנביאים ואף יהושע תלמידו שקבל ממנו לא נשתמש במטה אלא בכידון שנא' (יהושע ח') ויאמר ה' אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי וענין זה שהמטה היה מורה על אדנות ויכולת וכענין שכתוב תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. אבל הכידון הוא מנהג כל יוצא למלחמה וע"ז תבין ענין אמתי אומר אותו לך פה. והוא שהנה מטה אהרן הונח לפני ארון העדות למשמרת כמו שזכרה תורה ונגנז עם הארון וצנצנת המן וצלוחית שמן המשחה שהכל גנז יאשיהו המלך כאשר מצא חלקיהו הכהן הגדול את ספר התורה בהיכל ה' אבל מטה משה לא ידענו מה היה לו ולא נזכר בשום מקום לא בכתובים ולא בדברי חכמינו זכרונם לברכה מה נעשה ממנו ומפני זה יחוייב שנאמר שכאשר עלה משה רבינו אל הר העברים למות שם הוליך מטה האלהים בידו ונקבר המטה עמו כי לא רצה יתברך שישתמש עוד בו בן אדם. כי כמו שבמעלת הנבואה ובכל האותות והמופתים לא קם נביא עוד בישראל כמשה כן בכלי המיוחד לו לא נשתמש בו עוד אדם. זהו האופן האחד מפירוש הפסוקים האלה. ואפשר לפרשם באופן אחר והוא שישראל חנו ברפידים שהיה קרוב אל הר סיני כדי שישראל משם יכינו עצמם לבוא אל הר האלהים כענין מה שנאמר (עמוס ד' י"ב) הכון לקראת אלהיך ישראל והנה הי"ת ידע צורכם אל המים כי מחנה גדול ועצום כמוהו היה בלתי אפשר שיעמדו מבלי מים תמיד ובמדבר לא ימצאו נחלי מים והיה אם כן מההכרח להספיק צורכם במים על ידי נס כמו שעשה במן כל ימי לכתם במדבר. אבל היה דעתו ורצונו יתברך לתת להם המים בסיני כי להיות המים רמז לתורה כמו שאמר (ישעיה נ') הוי כל צמא לכו למים מפני הדמיון שיש לתורה עם המים היה מהראוי שכמו שמסיני יקבלו את התורה ככה משם יצאו המים לכל העדה. הלא תראה שלעתיד לבוא לפי שיעד כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים יעד גם כן שאז יצאו מים חיים מירושלים ומעין מבית ה' יצא כי מן המקום שתצא התורה יצאו המים ולזה לא נתן יתברך להם ברפידים המים שהיו צריכים אליהם. אבל הודיע למשה שיכינם מן הצור בחורב הוא סיני כמו שאמר ויבואו אל הר האלהים חורבה כי לכך נקרא חורב לפי שהיה המדבר ההוא ציה גם חום ולא היה מים כי אם אחר המדבר במקום אשר נהג משה את צאן יתרו כמו שביארתי ולזה נאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה הנה אם כן ה' מסיני בא לתת תורה לישראל ומסיני בא לתת להם מים. התורה יצאה מן הצור תמים פעלו יתברך והמים יצאו גם כן מן הצור אשר בסיני. ומפני זה נאמר במים הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב לא אמר עמוד אלא עומד רוצה לומר הלא ידעת כי השפעתי כבוד שכינתי שם תמיד בחורב כי משם שלחתיך ודברתי עמך בראשונה. אם כן עתה קודם שילך שם המחנה אתה עבור לפני העם רוצה לומר ולך שמה לחורב ששם יראה כבודי שוכן על הצור ומשם אתן להם מים וכאלו אמר ואתה כשתראה הכבוד שם הכה תכה באותו צור ומיד יצאו מים לשתות העם כי כמו שמסיני תצא להם תורה כן משם יצאו להם מים. וכבר יורה על זה אמרו על הצור בחורב כי אמר הצור בה"א הידיעה לפי שהיה הניכר ונודע אצל משה ולא היה בהר חורב צור אחר כי אם זה ועליו נאמר ושמתיך בנקרת הצור וצוהו שיקח מהזקנים עמו דוגמת מה שיעשה בקבול התורה שיעלו עמו מזקני ישראל כי רצה לתת המים במקום ובאופן שיתן את התורה ואין ספק שהיו המים כל כך שמשם יצאו נהרי נחלי מים שבאו לרפידים להשקותם וכמו שאמר (תהלים ע"א) הן הכה צור ויזובו מים ונחלי' ישטופו ומזה תדע כי כמו שהמן כשירד נראה הכבוד שמה ככה נראה הכבוד על הצור כשנתן המים ולפי כל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הו' וכבר ידעת דעת חכמינו זכרונם לברכה שהצור שנזכר כאן במסע רפידים הוא הסלע אשר היה בקדש והוא היה בארה של מרים הולך כל ימי המדבר עמהם וכאשר מתה מרים נסתם הבאר ההוא וקרה עליו מה שקרה וכבר יקשה מאמרם זה מאד כי הנה רפידים אינו קדש כי מרחק הרבה היה ביניהם ואיך יהיה אם כן הצור והסלע שהיו בשניהם אחד. וגם הזמן לא היה אחד כי ברפידים הכה הצור בתחלת השנה הראשונה בצאתם ממצרים ובקדש היה אחרי כן זמן הרבה בשנת הארבעים. והוא המורה שהצור הנזכר כאן אינו הסלע שנזכר שמה. ולכן נשתנו בהם השמות ונקרא זה צור והאחר נקרא סלע. אבל אמתת כונתם זכרונם לברכה היתה שהמים האלה אשר יצאו מהצור בחורב היתה מתנה מאת האלהים לישראל שהתמידה להם כל ימי המדבר כמן כי בכל מקום שהיו הולכים היה מקור מים חיים נפתח לשעתו לישראל ובזה הדרך היה הסלע הוא עצמו הצור רוצה לומר שמימי הסלע היו אותם שיצאו מן הצור כי היה באר נסיי הולך עמהם כל ימי המדבר. ויחסו אותו למרים מפני שבמותה לא היה מים לעדה מה שלא חסרו להם ארבעים שנה. והחזירו הקדוש ברוך הוא לישראל בזכות משה. הנה אם כן היו המים האלה כמו המן אל כלם נתונים כמו שנתנה התורה מתוך הכבוד ומפני זה כלו היו החלופים אשר זכרתי מענין הצור ולענין הסלע כי הנה בעבור שהמים שיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שקבלו מהצור תמים פעלו. לכן צוה יתברך למשה שיקח עמו זקני ישראל כמו שעשה בקבלת התורה שצוהו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל אבל במי מריבה שלא היה הרמז הזה הקהיל את כל העדה. גם מפני שמשה בעצמו לא היה יכול להקהיל את כל העדה הוצרך לשתף אהרן עמו להקהילם. וגם היה צריך שם אהרן כדי לגזור על שניהם יחד לבלתי עבור אל הארץ לסבה מה שאבאר שם בע"ה גם צוה כאן בצור להכותו ובסלע צוה לדבר לפי שהצור להיות בו התחלת נס המים הוצרך להכאה כדי שבה יתהפך יסוד הארץ למים על דרך נס. אבל אחר היות נס המים מתישב וקיים היה די בשידבר ויגזור על הסלע שיתן המים שכבר נעשו בנס אלהי גם אמר בצור ויצאו מים ובסלע אמר ונתן מימיו לפי שלהיות בצור התחלת הנס מהמים היה ראוי שיאמר ויצאו מים כלומר שיצאו מחדש. אבל בסלע שהיה נותן מים שכבר נעשו ויצא בדרך נס קודם לכן אמר ונתן מימיו רוצה לומר הרגילים לצאת. ומפני שהמים כשיצאו מן הצור היו דוגמת התורה שנתן שמה אמר ושתה העם כי הם היו עתידים לקבל התורה לא בהמתם אבל במי מריבה שלא קבלו תורה אבל עשו תרעומת וירע למשה בעבורם אמר והשקית את העדה ואת בעירם והותרה בזה השאלה הז'. וספר הכתוב שעשה כן משה כאשר צוה לעיני זקני ישראל שהלכו עמו לחורב וראו את מעשה ה' כי נורא הוא ושמשה קרא שם המקום ההוא שחנו בו שהיה שמו רפידים קרא שמו מסה ומריבה על שם התלונה הראשונה והשנית שעשו עמו שם כמו שזכרתי וזה טעם הכפל שתי הלשונות מסה ומריבה ולכן ביאר אותם אם במריבה אשר זכר באחרונה על ריב בני ישראל שרבו עם משה כשצמא העם למים ואם במסה על הראשונה שעדין לא היה בהם צמא ולא חסרון מים. אבל היה נסותם את ה' לדעת אם היה משגיח אם יתן להם מים בעת הצורך. והיה ראוי שיאמר הכתוב היש ה' בקרבנו אם לא כמו שאמר התשמור מצותיו אם לא. אבל אמר אם אין כלומר אם כל הנסים והנפלאות שנעשו במצרים ועל הים ובמרה ובמן ובשלו הכל היה אין והיו כלם דברים נעשים בחכמת משה לא אלהיות:

והטהרו. מלמד דע"ז מטמאה והפורש ממנה בעי טבילה ^אוזה הוא הטעם לטבילת גר, ויהי' מזה קצת ראי' לדעת רמב"ן המובא בב"י ליו"ד סי' רס"ח דגר אף שטבל קודם המילה יצא בדיעבד, משום די"ל דהטבילה באה רק על הפרישה מע"ז ולא על הכניסה ליהדות, וא"כ אין נ"מ אם טבל קודם או אחר המילה. –
וע' בראב"ע כאן כתב וז"ל, מהמקום הזה נלמוד שחייב כל אדם מישראל כאשר ילך להתפלל במקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים, עכ"ל, ואמנם א"צ לזה, דכבר למדו זה חז"ל בשבת י' א' מפסוק הכון לקראת אלהיך (עמוס ד׳:י״ב), ושם קי"ד א', מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר (פ' צו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי ר' ישמעאל, למדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. ומהרש"א שם כתב דאיירי לענין שנוי בגדי שבת, וצ"ע דלענין שבת ילפינן מפ' דישעי' נ"ח וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וגם מה שייכות הענין בגדים שבישל בהם קדרה וכו' לענין שבת, אבל יותר קרוב לומר דאיירי כשיצא מעבודת חול לעבודת קודש וכמבואר, וע"ע מש"כ בזה בפ' צו (ו' ד') וכאן אין להאריך בזה. [סמ"ג ד' ר"מ].