פרשנות מצטטת על עמוס ו:י

הס. ענין שתיקה כמו ואמר הס (לעיל ו):

כל אשה שאתה פסול לה וכו'. כן אמרו בסנהדרין דף כ"ח מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרו בעל כאשתו בפומבדיתא אמרו אשה כבעלה אמר רב הונא אמר רב מנין לאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא והלא אשת דודו היא מכלל דאשה כבעלה והמרדכי הובא ביתה יוסף סי' ל"ג וכתב בשם ריב"ם דהקרוב להבעל פסול לאשה אבל הפסול לאשה כשר לבעל וטעמו משום דבכל מקום אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה אבל מה שקנה הבעל לא קנתה האשה ועוד דנפיק מקרא דאשה כבעלה אבל לא מפיק דבעל כאשה ודבריו נפלאו לפענ"ד דמלבד דאוקמי ענין קנין לעדות ולא קיי"ל כמשנה ראשונה דכל הראוי ליורשו אף גם דניהו דמה שקנה הבעל לא קנה האשה מ"מ רווח ביתא איכא ועי' בסי' ל"ז סעיף ט' לענין גזברין וקרובים והש"ך כתב דלענין נגיעת עדות לא בעינן נגיעה של ממון ואף לאחרונים שחלקו בזה דוקא בליכא הנאת ממון אבל באיכא הנאת ממון פסול גם מ"ש דנפיק מקרא דאשה כבעלה אבל לא מפיק דבעל כאשה לא נודע מנלן לחלק בזה.
ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אהע"ז סי' ע"ו האריך בזה ודייק דהמרדכי ס"ל דאינו רק מדרבנן. ולפענ"ד דעיקר דיוק המרדכי הוא ממ"ש ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב הרי דהקפידה תורה בשביל כבוד אחי אביו ולא בשבילה ומה שסיים דודתך היא משום דאשה כבעלה ומזה יצא להמרדכי דלהיפך לא דאל"כ היה לו לומר ערות דודתך לא תגלה ועי' ברש"י ירמיה ל"ב י"ב לעיני חנמאל דודי שכתב שלא מצינו בכל המקרא אח האם קרוי דוד ועיין בעמוס ו' פסוק י' ונשאו דודו ומסרפו וגו' ופירש הרד"ק דודו אחי אביו ומסרפו הוא אחי אמו מזה מבואר דאחי האם לא מקרי דודו מן התורה ועיין ברמ"א סי' ל"ג סעיף ג' שהעתיק דברי המרדכי לענין שלישי בראשון ובמרדכי קאי לענין תרי בעל כאשתו עיי"ש בנוב"י. ולפענ"ד כיון דתרי בעל כאשתו לא אמרינן הו"ל כבוד אחר וכמו דאמרו בש"ס לענין חתנו ולכך במה שקנתה אשה קנה בעלה הו"ל שלישי בראשון דפסול לר"ת אבל להיפך לא ובזה מיושבין דברי הרמ"א משום דהוי כדור אחר:

באש תשרף. פשטות לשון זה יורה שתשרף ע"י מדורת עצים עד שלהב האש יאכלנה, ומנפש ועד בשר יכלה, אמנם זה דעת הצדוקים ההולכים אחר משמעות הלשון, האומרים יקיפוה בחבילי זמורות וישרפוה, ודעת רבותינו ששריפה האמורה פה ובכל חיובי שריפה אינה אלא שריפת נשמה והגוף קיים, כי משליכין לתוך פיו אבר מהותך באש היורד לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו (סנהדרין נ"ב), ובזה האופן הצער מועט ומיקל עליו את מיתתו. ולשון חומרת את בני מעיו שאמרו רבותינו, פי' הרמב"ם (פט"ו מסנהדרין), שורפת את בני מעיו ושורפת אותן, וכ"א (חולין נ"ו) בעוף שנפל לאור ונחמרו בני' מעי', ע"ש. לדבריו היה מקום ליישב גם לשון באש תשרף ור"ל תחול שרפה מה באחת מאברי' הפנימיים הגורמים את המיתה (אנגעבראננט), אמנם הדבר ברור שאין כוונת הרמב"ם שריפה ממש כפי המובן בדבריו בהשקפה ראשונה, דהא בעוף שנפל לאור א"א לפרש שריפה ממש דבחמום הבני מעיים לבד עד שנכווצו ונשתנה מראיתן טרפה, אף שלא נשחת ונפחת מהם מאומה כמבואר שם, ועוד אין לך צער יותר גדולה ומיתה יותר קשה מזו, כי האבר המהותך אם יבא תוך מעיים, הוא שורף מעט מעט והולך בחלל הגוף הלוך ושרוף, ולא ימות כ"כ מהרה אבל יחיה חיי הצער כמה ימים טרם ימות, וזה הפך המכוון מרבותינו, לחמול עליו למעט צערו בכל מה דאפשר למהר ולהקל עליו מיתתו; והאמת חומרת בני מעיו שאמרו רבותינו הוא כמ"ש רש"י ענין כוויצה וקמיטה, כי ע"י חמום האבר המהותך, הבני מעיים נקמטים ונכווצים יחד ועי"ז תתבטל ממנו תנועת ונשיבת רוח חיים שבו, ואין לך מיתה קלה יותר מכזה; אמנם באופן זה קשה עלינו לשון. באש תשרף. ונ"ל שההוראה העיקרית בשרש שרף הוא ענין, רפיות והסרת העמדת חלקי עצם הדבר, כי האש ירפה כח העמדתם יחד עד שיתפרדו כל חלקיו זה מזה וישובו לאבק ולעפר (אויפלאֶזונג, אויסאיינאנדערזעטצונג, טרעננונג דער צוזאממענהאֶנגענדען בעשטאנדטהיילע), כבשריפת העגל, שאינו אלא ההתכה או התפרדות חלקיו כמש"ש. והנה בכל הגשמים שבעולם אשר העמדתם העצמית המה ד' יסודות הטבעיים שבהם, פעולת האש הוא להפרידם זה מזה וישובו לאפס ואין, (וזהו ההבדל לדעתי בין לשון שריפה ובין לשון בעור, בעור הוא השריפה בבחינת הדבר בכללו, שריפה היא בבחינת חלקי הדבר ופרטיו, דבלשון בעור לא נעלה בדעתנו רק הסתלקות הדבר מגדר מציאות ישותו וביאתו בגדר ההעדר, כי פעל בער יורה בדרך כלל על הסתלקות הדבר, בין הסתלקות מקומי לבד כמו בערתי הקדש מן הבית, שלא נעדר ממציאותו רק נמצא במקום אחר, בין הסתלקות החלטי כמו ובערת הרע מקרבך, וכן הסתלקות החלטי הנעשה בדבר ע"י האש; אמנם בלשון שרף נעלה בדעתנו הסתלקות פרטי חלקי הדבר ועצמותו, ואין כן דעת הרש"פ בהבדל בעור ושריפה, ע"ש). אמנם האדם להיותו מובחר הבריאה, שאין עיקר העמדתו העצמית המכוון בו התחברות ארבע יסודות שבו לבד כ"א התאחדות חלק גשמיותו הכללית עם הנפש הרוחני שבו, והוא העמדתו העיקרית המכוון בו ביצירתו לפי מעלתו התכליתית, לכן יתכן בו לומר לשון שריפה גם אם אין האש פועל בו רק פרוד עיקר העמדתו זאת, ר"ל פירוד הנפש מן הגוף, אף שחלקי גשמיותו עדיין דבוקים ואחוזים יחד וגופו שלם כמקדם, וגם התרפות ועזיבת חלקיו הראשיים העיקרים זה מזה יקרא שריפה כהוראה העיקרית שבלשון שריפה (אויפלאֶזונג זיינעס לעבענסבעשטאנדטהיילס); והנה בטול תנועת רוח חיים שבאדם המתילד בקמוט וכווץ הבני מעיים הנעשה על ידי אבר מחומם באש קראוהו רבותינו בשם שרפת נשמה, ר"ל פירוד נשמה. ובזה דברי רבותינו מיושבים על לשון המקרא. ועוד נראה כי לשון שריפה כאן ענינו גמיעה ובליעה (שלירפען, איינשלוקקען), מלשון שריף ליה משרף (נזיר ל"ו), כהן שדעתו יפה שורפה חי' (ע"א כ"ט), שריף פינכא דדייסא (תענית כ"ד), וכ"ה בלשון סורי', ולדעתי הוא לשון המקרא, ונשאו דודו ומסרפו (עמוס ו׳:י׳), כי ידבר שם מן המעדנים נפשם באכילה ושתיה כמ"ש אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק השותים במזרקי יין, על זה אמר אם ימות אחד מהם יבא אחד מאוהביו שהיה חברו בזלילה וסביאה ליטול עצמותיו, וזהו ומסרפו (זיין צעכגענאָססע), וכן שאר פעלים משותפים בהוראת אכילה ושריפה, ותצא אש ותאכל, המבעיר את הבערה, לשרפה, כי יבער איש שדה, לאכילה, וישאם דוד ואנשיו (שמואל ב ה׳:כ״א) תרגו' ואוקדינון, כי לא תוכל שאתו (ראה י"ד) לאכילה, ואמר כאן תשרף, על בליעת האבר המהותך, ובא בנפעל דומה להרבה נפעלים המורים על המפעל מצד הפועל (כמ"ש בוארא בלא נודעתי), וכלשון שבועה בכל המקרא שבא בנפעל, תשבע (ויקרא ה'), לפי שאין שבועה מבחירתו ורצון נפשו, שאין להזכיר ש"ש לבטלה, כ"א בנפעל על ידי אחרים שתבעוהו והב"ד יחייבוהו השבועה, ככה בליעת האבר שאינה מבחירתה ורצון נפשה רק בע"כ, כמ"ש כורכין סודר על צוארו ומושכין לכאן ולכאן עד שפותח את פיו ואז זורקין לתוכו האבר המהותך, לכן בא כאן תשרף בלשון נפעל אף שהוא בבחינת פועל, ומלת באש הוא בחסרון נושאו, כמו היחתה איש אש בחקו, לחתות אש מיקוד, ואת האש זרה הלאה שבכולם המובן גחלים הנושאים את האש, ככה כאן מלת באש הוא בחסרון נושאו, והמובן בו האבר והעופרת המהותך ונושא האש בתוכו, ומנהג הלשון לחבר אכילה ושתיה באות בי"ת אז יאכל בו, לחמו בלחמי, ושתו ביין מסכתי. ודע דבילקוט (בשמיני על פ' יבכו את השריפה) כתב. משא"כ בשריפת בת כהן ובשריפת אשה ובתה, יעו"ש. והוא טעות גדולה שהיא דעת הצדוקים הנ"ל, וצריך למחוק מלת משא"כ, ועי' בת"כ שממנו הועתקו דבריו אלה:

ויהס. לְשׁוֹן שְׁתִיקָה, וְכֵן "הַס כָּל בָּשָׂר" (זכריה ב'), "הַס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר" (עמוס ו'), כֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם, הָרוֹצֶה לְשַׁתֵּק אֲגֻדַּת אֲנָשִׁים אוֹמֵר "שי"ט":