וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃
ר"ש משאנץ
תני"א בתוספת"א [פ"ב] בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א"ל ר"ג אסור אתה א"ל ר' יהושע מותר אתה א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי א"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מ״ט:ו׳) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' כבראשונה וכבר שבו א"ל ר' יהושע והלא כתיב (עמוס ט׳:י״ד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו כשם שאלו לא שבו כך הם לא שבו אמר להם יהודה גר אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבא בקהל אמר ר"ג אף גר מצרי כיוצא בזה אמרו לו למצרים נתן לה הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם (וישבו על אדמתם):
בן יהוידע
בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא "אָז יָשִׁיר" (שמות טו, א). פירש רש"י ז"ל כל היכא דתני בו ביום הוא יום שהושיבו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא. ולפי זה צריך להבין למה אמר 'בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא' דמשמע שיש שייכות וצורך לדרשה זו ביום?
ונראה לי בס"ד דאיתא בברכות (ברכות כח.) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל אסור! אמר לו רבי יהושע מותר! אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הֳ' (דברים כג, ד)? אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש! אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם הֳ' (ירמיה מט, ו) וכבר שבו! אמר לו רבי יהושע והלא נאמר וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (עמוס ט, יד) ולא שבו! מיד התירוהו לבא בקהל, עד כאן.
והקשינו איך התירוהו מהאי טעמא דאפשר לומר ישראל עדיין לא שבו אבל בני עמון שבו, דמנא ליה דשיבתם בזמן אחד תהיה ומאי תליא הא בהא? ותרצנו דילפי כעין גזרה שוה הכא כתיב 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' והכא כתיב 'שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל' מה התם קאי על לעתיד לבוא דחזינן עד השתא לא שבו, כן עמון קאי על לעתיד לבוא ועדיין לא שבו.
נמצא הסכימו 'אוֹתוֹ הַיּוֹם' דקרא ד'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' קאי על עתיד לבוא וכיון דהסכימו דקאי על עתיד לבוא מוכרח דסבירא ליה כמאן דאמר אין מצות בטילות לעתיד לבוא (נדה סא:), דאם מצות בטילות לעתיד לבוא מה צורך להודיענו שישיב לעתיד לבוא 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' דמה לנו לדעת בטובה שיהיה לרשעים? אלא ודאי דמצות אינם בטלים לעתיד לבוא! וקא משמע לן בזה לענין דינא כיון דישובו בני עמון נאסרים לבא בקהל ויהיה להם דין קבוע לענין דינא ואוסר מספק שמא עמוני הוא, אבל אם מצות בטילות לעתיד לבוא ליכא האי לאו ד'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי' ולמאי נפקא מינה אשמעינן שישיב שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן?
ועל כן הוצרך רבי עקיבה בּוֹ בַּיּוֹם לדרוש האי דרשה של 'וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר' דקודם זה היו דורשין וַיֹּאמְרוּ בעולם הזה לֵאמֹר לעולם הבא ומאחר דעתה מוכח דסבירא ליה כמאן דאמר מצות אין בטלות לעתיד לבוא למאי אצטריך קרא ללמדינו לֵאמֹר לעתיד לבוא? פשיטה כמו דחייבין לומר השירה עתה בעולם הזה כן חייבין לאמר לעולם הבא! ואם כן מה תלמוד לומר לֵאמֹר? לכך הוצרך לדרוש מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה.
ונראה לי בס"ד דאיתא בברכות (ברכות כח.) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל? אמר לו רבן גמליאל אסור! אמר לו רבי יהושע מותר! אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הֳ' (דברים כג, ד)? אמר לו רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש! אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם הֳ' (ירמיה מט, ו) וכבר שבו! אמר לו רבי יהושע והלא נאמר וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל (עמוס ט, יד) ולא שבו! מיד התירוהו לבא בקהל, עד כאן.
והקשינו איך התירוהו מהאי טעמא דאפשר לומר ישראל עדיין לא שבו אבל בני עמון שבו, דמנא ליה דשיבתם בזמן אחד תהיה ומאי תליא הא בהא? ותרצנו דילפי כעין גזרה שוה הכא כתיב 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' והכא כתיב 'שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל' מה התם קאי על לעתיד לבוא דחזינן עד השתא לא שבו, כן עמון קאי על לעתיד לבוא ועדיין לא שבו.
נמצא הסכימו 'אוֹתוֹ הַיּוֹם' דקרא ד'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' קאי על עתיד לבוא וכיון דהסכימו דקאי על עתיד לבוא מוכרח דסבירא ליה כמאן דאמר אין מצות בטילות לעתיד לבוא (נדה סא:), דאם מצות בטילות לעתיד לבוא מה צורך להודיענו שישיב לעתיד לבוא 'שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן' דמה לנו לדעת בטובה שיהיה לרשעים? אלא ודאי דמצות אינם בטלים לעתיד לבוא! וקא משמע לן בזה לענין דינא כיון דישובו בני עמון נאסרים לבא בקהל ויהיה להם דין קבוע לענין דינא ואוסר מספק שמא עמוני הוא, אבל אם מצות בטילות לעתיד לבוא ליכא האי לאו ד'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי' ולמאי נפקא מינה אשמעינן שישיב שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן?
ועל כן הוצרך רבי עקיבה בּוֹ בַּיּוֹם לדרוש האי דרשה של 'וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר' דקודם זה היו דורשין וַיֹּאמְרוּ בעולם הזה לֵאמֹר לעולם הבא ומאחר דעתה מוכח דסבירא ליה כמאן דאמר מצות אין בטלות לעתיד לבוא למאי אצטריך קרא ללמדינו לֵאמֹר לעתיד לבוא? פשיטה כמו דחייבין לומר השירה עתה בעולם הזה כן חייבין לאמר לעולם הבא! ואם כן מה תלמוד לומר לֵאמֹר? לכך הוצרך לדרוש מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה.