שָׁמַ֙עְתִּי֙ חֶרְפַּ֣ת מוֹאָ֔ב וְגִדּוּפֵ֖י בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֲשֶׁ֤ר חֵֽרְפוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י וַיַּגְדִּ֖ילוּ עַל־גְּבוּלָֽם׃
מלבי"ם
לכן הנבא כה אמר ה', זאת שנית היו בני עמון שהם לקחו מנחלת בני ישראל והתיישבו שם, כמ"ש מדוע ירש מלכם את גד (ירמיהו מ״ט:א׳) וכן אמר (עמוס א׳:י״ג) על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם, וז"ש יען וביען שמות ושאף אתכם, שעשו אתכם שמה, ע"י ששאפו אתכם לקחת את גבולכם כדי להיותכם מורשה (וע"כ שלח את ישמעאל להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שתשאר א"י שממה להיות להם מורשה), וחץ מזה ותעלו על שפת לשון ודבת עם, כמ"ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון (צפניה ב׳:ח׳) שגדפו את אמונתם וקדושתם, ולכן נבא עליהם (למעלה סי' כ"ה) ז"ש כה אמר ה':
רש"י
על כן יתרה עשה. על אשר יתרה עשה תבא עליו הפורענות הזה שהיו כפויי טובה שהרי בכמה מקומות עמד אברהם ללוט בצאתו מחרן ובלכתו למצרים ובזכותו שולח מתוך ההפכה ונלחם עליו עם אמרפל וחביריו והיה להם לגמול טובה לזרעו והם היו מונים אותם כשהגלה סנחרב לראובני ולגדי והיו ישראל בוכים ומתאוננים והיו אומרים להם על מה אתם מתאוננים והלא לבית אביכם אתם הולכים אברהם אביכם לא מעבר הנהר בא וזהו שנאמר (צפניה ב') שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון ועוד שסייעו את סנחרב שלש שנים שצר על שומרון הוא שנא' (לקמן טז) בשלש שנים כשני שכיר ונקלה כל כבוד מואב:
תורה תמימה
ראה ה' וגו'. רוח הקודש צווחת ואומרת, ראה ה' את עניי כי הגדיל אויבקיד)דריש דזה הוא מאמר של רוה"ק ולא של ישראל, משום דעד עתה כשדברה כנסת ישראל דברה בלשון נסתר, ישבה, היתה, בכה תבכה, גלתה, שעריה, כהניה, צריה, וכאן מדבר בעדו, ראה ה' את עניי, ולא את עניה, לכן דריש דמוסב על רוה"ק, ור"ל שרוה"ק מדבר בשם ישראל, ולכן לפעמים מדברת בלשון נסתר ולפעמים בלשון מדבר בעדו. ויתכן דכלל הדרשה מכוונת לענין הדרשה שבפ' הסמוך ידו פרש צר זה עמון ומואב וא"כ האויב שבפ' זה ג"כ עמון ומואב אחרי דהלשון ידו מוסב על אויב שבפ' זה, ומצינו בהו הלשון הגדיל על ה' (ירמיה מ"ח כ"ו) שפירושו שחרפו וגדפו כלפי מעלה וכדכתיב גם (צפני' ב' ח') חרפת מואב וגדפי בני עמון, וזוהי הכונה שרוח הקודש צווחת ואומרת ראה ה' כי הגדיל אויב, זה עמון ומואב הגדיל לחרף כלפי מעלה. [שם].