פרשנות מצטטת על צפניה ג:יח

מועד. מלשון ולא מעדו קרסולי, התמוטטות, וכן פרשתי מ"ש (צפניה ג׳:י״ח) נוגי ממועד, ואמר אקח מועד, כי היושר לא ימעד מעצמו רק ע"י המעדה של האנשים אשר את הישרה יעקשו:

ויבדל שהיו נצמדים כשני חצאי כדורים האור מלמעלה והחשך מלמטה, ונבדל האור מן החשך בשלשה, הא' שלא יתערבו יחד, הב' שזה ישמש ביום וזה בלילה, הג' שיהא האור נדחה ויסוג אחור מפני החשך וחשך מפני אור, ולא כדעת האומרים שהחשך העדר האור, אבל הוא בריאה רק שאין טובו נגלה כ"כ, ולכן לא נאמר כי טוב אצל החשך אף שתועלתו גדולה לנוח עבדים וכדומה מ"מ אינו נגלה (הגר"א). ונ"ל דהנך תרי אתרי דפליגי בקריאת שם לילה (פסחים ג') באתרי' דר"ה קרו נגהי ובאתרי' דר"י קרו לילי, בהנך תרי דעות פליגי, מ"ס כי חשכת הלילה אינה כי אם העדר האור, ומ"ס שישנו עצם אחד בלילה שהוא מחשיך, באתרי' דר"ה סברי שאינו כ"א העדר האור ולזה קראו את הלילה בשם נגה, כי בשם זה נכלל גם ענין העדר והסרת האור, כמו נוגי ממועד (צפני' ג') הגו סיגים מכסף, הוגה מן המסלה, ולהוראה תאומית וכפולה זאת קראו את הלילה בשם נגה להורות שאינו כ"א העדר האור (דיא ליכטלאֶזע), ובאתרי' דר"י סברי שחשכת הלילה היא מסבת עצם המחשיך ולזה קראוה בשם לילה, ותנא דמתני דלא קרי ללילה בלשון נגהי כדי לכלול בלשון זה העדר האור, א"כ יראה מדעתו דסובר דחשכת הלילה היא מסבת עצם המחשיך, מ"מ לא רצה לכתוב במתני' לשון לילה כ"א לשון אור בלישנא מעליא ע"ש בגמרא: ודעה זו לכנות את הלילה בשם נגה להוראה התאומית שבו העדר האור (ליכטלאָז) הוא לדעתי מבואר במקרא (ישעיה ס' י"ג) לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאר לך, מלת ולנגה מועמד בזקף גדול וזה יורה דלא כהמחברים יחד שתי מלת ולנגה הירח ומפרשים לעת זריחת הנגה, אבל פירושו האמתי ולנגה לעת הלילה שבו העדר האור, לא יאר לך הירח, וכמו שקרא כאן את השמש אור יומם (טאגעסליכט) ככה נקראת הלבנה אור נגה (נאכטליכט) ומזה אמר (משלי ד׳:י״ח) ואורח צדיקים כאור נגה. ודע דלי"א הוראת שם חשך הוא העדר ומניעה, כמו מיודעי מחשך (תהלים פ"ח) לרש"י כבשי"ן שמאלית, וביחזקאל ל' בתחפנחס חשך היום השי"ן שמאלית עפ"י המסורה, והוראת שם חשך לפי"ז העדר ומניעת האור, ול"נ כי שם חשך הוא מורכב משתי תיבות מן חש ומן שך, אשר כ"א מהם יורה על השקט ומנוחה, כמו ויחשו גליהם, וישכו המים, כי בחשכת הלילה ישקטו וינוחו בני אדם מיגעתם כל היום בעסקיהם, וטעם חשך, עת ההשקט ומנוחה (געריישלאָזער צייטרוים) וכמו ששם חשך עיקר הוראתו עת ההשקט והמנוחה, ככה עיקר הוראת שם יום, יורה על הפוכו כלומר עת ההמיון והרעש (געריישפאָללער צייטרוים) להיותו מיוחד למהומת בני אדם והתרעשם בעניני עסקיהם, כי עיקר יסוד הוא הם, וכן שם מים ושם ים לרוו"ה עיקר שרשם הם, וכ"א במכדרשב"י (בראשית דקי"ג ב') מיא אזלין ונחתין ומשמעין קליהון ועד כאן קליהון לא שכיך וקרא ליה ימים, וכן שרש תהום שהוא להוראת קבוץ רבוי המימים הוא משרש זה ככה שם יום מענין ההמיון, עדה"כ אך הבל יהמיון יצבור; וע"ש התאחדות שם ים ויום, לא נמנעו מלומר ע"פ עד הים האחרון א"ת ים אלא יום, כי שוים הם בעיקר הוראתם. -

מֵעוֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה. מִמַּה שֶׁהָיוּ סְבוּרִין לִהְיוֹת עוֹבְרִין בֶּטַח, הֵם נֶהֶפְכוּ לִהְיוֹת שׁוּבֵי מִלְחָמָה כִּבְנֵי אָדָם הַשָּׁבִים מִן הַמִּלְחָמָה חַסְרֵי מִבְּגָדִים וּמָזוֹן שֶׁלָּקְחוּ אוֹיְבֵיהֶם מַה שֶּׁעֲלֵיהֶם, שׁוּבֵי כְּמוֹ (ירמיהו ב:כא) ״סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה״ (צפניה ג) ״נוּגֵי מִמּוֹעֵד״:

לנוס. כְּמוֹ לַנָּס, כְּמוֹ "שׁוּבֵי מִלְחָמָה" (מיכה ב') — שֶׁשָּׁבוּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְכֵן "נוּגֵי מִמּוֹעֵד" (צפניה ג'), וְכֵן "כִּי מֻלִים הָיוּ" (יהושע ה'); כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר שׁוּב עַל מִי שֶׁשָּׁב כְּבָר, וּמוּל עַל שֶׁמָּל כְּבָר, כֵּן תֹּאמַר לָנוּס עַל מִי שֶׁנָּס כְּבָר, וְקוֹרֵהוּ נוּס, כְּלוֹמַר מֻבְרָח. וְאִם תֹּאמַר לָנוּס — לִבְרֹחַ, וּתְפָרְשֵׁהוּ לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִבְרֹחַ לְפָטְרוֹ מִן הַגָּלוּת (עי' ספרי), לֹא יָדַעְתִּי הֵיאַךְ יֹאמַר לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ, הֲרֵי עֲדַיִן לֹא נָס, וּמֵהֵיכָן יָשׁוּב?: