פרשנות מצטטת על קהלת א:ז

לבי בליעי - מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותם עד תהום ופולטות אותן והיינו דכתיב (קהלת א׳:ז׳) והים איננו מלא:

והארץ היתה תהו ובהו. הוא החמר שאין בו ממש ואין השם נתפס בו והוא מלשון רז"ל כתוהא על הראשונות שאם בא אדם לגזור בו שום דבר תוהא ונמלך לקרותו בשם אחר לפי שלא לבש צורה שיתפש בה השם, והחמר הזה נקרא בלשון התורה תהו ובלשון הפילוסופים היולי, ובהו הוא הצורה הנלבשת לחמר והיא מלה מורכבת בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה ומזה אמר הכתוב (ישעיה לד יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, ייחס הקו לתהו שהוא החמר שאין בו ממש לפי שהקו היא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות והמלה נגזרת מן (תהלים מ ב) קוה קויתי ה'. ויחס האבנים לבהו שהוא הצורה לפי שהאבנים הם צורת הבנין, ויבא הקשור בשני הכתובים אלה בתחלה ברא יש מאין בעל הכחות כלן חומר השמים וחומר הארץ והארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו כלומר חמר אין בו ממש והיתה בהו שהלביש אותה צורה, והזכיר הכתוב ארבע יסודות שיש בצורה זו והם אש ורוח והמים והעפר ומלת הארץ כוללת ארבעתם והוא כלל העולם השפל, ואף ע"פ שיסוד העפר הוא אחרון הזכירו ראשון ובו ידבר, ועל כן התחיל מן הארץ שהיא הנקודה, והפילוסופים קראוה נקודה לפי שהיא למטה מן הגלגלים נתונה בתוכם כנקודה בתוך העגול, וקראוה נקודה לפי שהיא קבועה וקיימת אין לה תנועה כלל בכללה רק בחלקיה כענין שכתוב (קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת, והנה היא בהפך מן הגלגל העליון המקיף כי זה עליון בתכלית הדקות והזכות וזו תחתון בתכלית העובי והעכירות, ואחר שהתחיל מן הארץ חזר לסדר היסודות בסדור הראוי והוא האש והרוח והמים, הזכיר וחשך הוא האש היסודית שהיא חשוכה, והקדימו לרוח מפני שהאש מקיף על הרוח, והקדים הרוח למים כי הרוח מקיף על המים והמים מקיפים על הארץ, והסדר הזה בעצמו מצאנו בספר קהלת ובספר איוב, וכשם שהתחיל כאן מן הנקודה שאמר והארץ היתה תהו ובהו כן התחיל בספר קהלת מן הנקודה שאמר והארץ לעולם עומדת, והזכיר אחרי כן (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש זהו יסוד האש, ואמר אחרי כן סובב סובב הולך הרוח, ואמר אחרי כן כל הנחלים הולכים אל הים, וכן באיוב התחיל מן הנקודה ג"כ שאמר (איוב כ״ח:כ״ד) כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה זהו יסוד האש, (איוב שם) לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה הוא הסדור עצמו שבכאן בספר בראשית, גם בספר קהלת לפי ששלשתם ספרי המחקר ודבריהם מיוסדים על חכמת הטבע, והודיענו הכתוב בכאן באמרו והארץ היתה תהו ובהו כי הארץ לבשה צורה והחשך שהוא האש מקיף למעלה מן המים והעפר מעורבים שקרא לשניהם יחד תהום, כמי הים שהעפר מעורב בהם והם נקראים תהום כענין שכתוב (יונה ב' ו') תהום יסובבני, והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים, ומה שאמר ורוח אלהים היה ראוי לומר והרוח אבל ייחס הרוח לשם אלהים לרוב דקותה אף על פי שהאש דקה יותר מן הרוח כיון שהוציא האש בלשון חשך לא רצה ליחסו אל הש"י.

ובספר הזוהר [במדבר קי"ח ע"א] אמרו רבותינו ז"ל ר' יהודה הוה שכיח קמיה דר' שמעון א"ל ישראל ממאן אתר מתברכאן. <תרגום - רבי יהודה היה מצוי לפני רבי שמעון אמר לו ישראל מאיזה מקום הם מתברכים>. אמר ליה ווי לעלמא דלא משגחין ולא מסתכלין בני נשא ביקרא דמלכא עילאה. <אמר לו אוי לעולם שאינם משגיחים ובני אדם אינם מסתכלים בכבוד מלך העליון>. תא חזי בשעתא דאשתכחון ישראל זכאין קמיה קב"ה והוו עלמין שלימין כחדא אילנא עילאה קדישא דמזונא דכולא ביה. <בוא וראה בשעה שישראל נמצאים זכאים לפני הקב"ה היו העולמות שלימים כאילן אחד עליון קדוש שבו מזון הכל>. הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה וביה אתנטע ואשתילו שורשוי. <והוא היה מתברך ממקום שכל הברכות מקובצים שם ובו הוא נטוע והושתלו שורשיו>. וישראל לתתא הוו מתברכאן ואשתילו שורשוי מאתר דכל אינון ברכאן נפקין ביה ולא מתעכבי למיפק. <וישראל למטה היו מתברכים ושתלו שורשיהם ממקום שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת>. הה"ד יברכך יי' מציון וכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. <זה שכתוב "יברכך יי' מציון" (תהלים קלד) וכתוב "כטל חרמון שירד על הררי ציון" (תהילים קל״ג:ג׳')>. ודא הוא נהירו דעלמא דכתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע. <וזה הוא אור של העולם שכתוב "מציון מכלל יופי אלהים הופיע" (תהילים נ׳:ב׳)>. הופיע נהיר כד"א הופיע מהר פארן. <הופיע פירושו מאיר כמו שכתוב "הופיע מהר פארן">. ודא נהירו דכולא עלמין. <וכשמאיר הוא מאיר לכל העולמות>. וכד הוא איתער כולא הוה בחביבותא כולא הוה ברחימותא כולא הוה בשלימו. <וכשהאור הזה מתעורר הכל הוא בחביבות הכל הוא באהבה הכל הוא בשלמות>. כדין שלמא דכולא שלמא דעילאי ותתאי. <אז שלום בכל שלום למעלה ולמטה>. הה"ד יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. <זה שכתוב "יהי שלום בחילך שלוה בארמונותיך" (תהילים קכ״ב:ז׳')>. והבן שהזכיר כאן שלשה דברים זו למעלה מזו והברכה נשפעת מזו לזו. הראשונה נקראת אתר דכל ברכאן כנישין ביה ורמז בו על הספירה הראשונה מעיין הברכה והקדושה. כי שם הברכה מצויה בלי הפסק. ואח"כ הזכיר אילנא עילאה קדישא דמזונא דכלא ביה והרמז למדת רחמים מפני שהמדה ההיא היא גוף האילן ועיקרו שואבת מן הספירה הראשונה כמו שרמזנו ואמר בו קדישא דכתיב והיה מחניך קדוש. והשלישי הוא אמר דכל ברכאן נפקין ביה והרמז בו לשכינה ואמר בו נפקין ביה כי שם מתערב הכל שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') ובאחדות אלו הכחות כלם ישראל מקבלין ברכה שאינה פוסקת שנאמר יברכך יי' מציון (תהלים קלד'). וכתיב כי שם צוה יי' את הברכה (תהילים קל״ג:ג׳'). וידעת כי ציון רמז לרחמים וירושלם למדת הדין זהו שלום יהי שלום בחילך שהשלום יהיה מחובר בחיל אז יהיה שלוה בארמנותיך (תהילים קכ״ב:ז׳') והכוונה היא כי ישראל דביקותם במדת רחמים ובשכינה כד"א אשרי העם שככה לך אשרי העם שיי' אלהיו (תהילים קמ״ד:ט״ו') מהו שככה כד"א וחמת המלך שככה (אסתר ז י') שכיך מרוגזא. דבר אחר שכיך ברוגזא הה"ד ואם כבה את עושה לי. אשרי העם שיי' אלהיו רחמי דרחמי וזהו שנאמר כי חלק יי' עמו וכבר הזכרתי זה. וכבר העירותיך בפרשת ואלה המלכים על שם בלעם ומשם משכיל: