וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃
רשב"ם
אשר תקראו אותם מקראי קדש - אשר תזמנו אותם זמני קדש. כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא, כמו: קרא עלי מועד. וכן התרגום: מערעי קדיש. ולשון כמקרה הכסיל.
מלבי"ם
ואשיב ידי כבוצר על סלסלות להודיעך יתר ההבדלים שבין דיבור ואמירה למען יהיו דברי חז"ל לאחדים בידך: הדיבור כשיסמך אל הזולת יתקשר עם מלת "עם", "את", "אל", ועם למ"ד השימוש. רצוני לומר שיאמר "וידבר עם פלוני" או "את פלוני" או "אל פלוני" או "לפלוני"; אבל ה"אמירה" לא תתקשר רק עם מלת "אל" ולמ"ד השימוש, לא עם מלת "עם" או "את". והטעם מובן בגדר שגדרתי בין "דיבור" ו"אמירה"; כי בכל מכל מקום שאומר "וידבר אתו" או "..עמו" ירמוז אל מין דיבור ששני מדברים מחליפים הדיבור זה לזה, אחד שואל ואחד משיב וכמו שאמרו ברבה תשא (פרשה מא) אמר רשב"ל מהו "ככלותו לדבר אתו"? משל לתלמיד שלמדו רבו תורה: עד שלא למדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו. משלמדו, אומר לו רבו – בוא ונאמר אני ואתה! כך כשעלה משה למרום התחיל לומר התורה אחר בוראו. כשלמדה אמר לו – בוא ונאמרה אני ואתה. הוי: "לדבר אתו"', עכ"ל. ובמכלתא (יתרו פב) "בעבור ישמע העם בדברי עמך" – ר' יהודה אמר מנין אתה אומר שאמר הקב"ה למשה הריני אומר לך דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך שיהיו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום?. (ועיין אילת השחר כלל שמ). וזה מציין במלת "אתו" "עמו" שמורה ששניהם שוים בדיבור רק שמיחס אל המתחיל בו. ולא יצויר זה בפעל "אמר", שאם יאמר "ויאמר אתו" שפירושו ששניהם אמרו זה לזה, היה צריך להזכיר שני האמירות בבת אחת כי באמירה מוכרח לכתוב תכף מה שאמר, כנ"ל, וזה אי אפשר. [ויש הבדל אצלי בין "דיבור אל" ובין "דיבור ל.." ובין "דבר בו"; וכן בין "אמר אל" ו"אמר ל..." – ואין פה מקומו] עוד תדע שבמקום שבאו דיבור ואמירה שלא אל הזולת, רק דיבור האדם אל עצמו, אז תורֶה ה"אמירה" על מחשבת הלב והדיבור יורה שדבר בינו לבין עצמו בפיו – "ושאול אמר אל תהי ידי בו" (שמואל א י״ח:י״ז), "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור" (שם כ), "כי אמר איוב א׳:ה׳ולי חטאו בני" (איוב א) – כולם הם במחשבת הלב. ואם היה משתמש בפעל "דבר" היה מורה שדבר בפיו אם לא שפירש "ודברתי אני בלבי" (קהלת א׳:ט״ז, ושם ב). וכ"כ במכלתא דרשב"י (פר' שמות דף יז): אמר רשב"ל לפיכך כתיב "ויאמר אל עמו", אכניס בלבהון מלה דא כמו דאת אמר "כי ה' אמר לו קלל את דוד" – מחשבת הלב בלבד. ושם: (פר' בשלח דף כה) "כי אמר אלקים" ולא כתיב "כי דבר" – דא רעותא דלבא בחשאי. ומצד זה כתב שם: (יתרו דף פב) "וידבר אלקים" – בגין לאכרזא מלין וכן כתב עוד (בפר' אמור ובפר נשא ??) ד"אמור" בלחישא ו"דיבור" בהכרזה. והטעם מובן במה שבארנו דאחר שתנאי ה"אמירה" שתסמך אל הזולת, אם הפירוש שאמר בפיו צריך להסמיכה למי אמרה, ועל כרחך היא אמירת הלב המצוה ברוח המושל אשר לו אל שכניו כחות הגוף אשר תחת משטרו. לא כן הדיבור מציין שדבר בפיו. עתה נשוב אל ביאור הספרא: (ביאור משנה ט): אחר שבמה שכתוב "וידבר ה' אל משה" כיון על הדיבור הכללי שהם פרשיות עולה ומנחה ושלמים שנאמרו לו בדיבור אחד, למה חלקם לאמירות ופרשיות רבות, פתוחות וסתומות? משיב שזה היה ליתן רווח למשה שיתבונן בין פרשה ובין ענין שעל זה מורה הפתוחות והסתומות כי אף שדְבַר ה' מצד המשפיע אין לו גבול ורצוף בו חכמה בלי תכלית, בכל זאת צמצם דבריו כפי כח המקבל ששכלו אנושי ובעל תכלית וכל שכן הדיוט הלמד מן ההדיוט ששניהם, המשפיע והמקבל, שכלם שפל ומורד מאד. ועיין עוד לקמן (פרשה ה משנה א) הוכפל ד"ז ושם פרשנוהו.
דרך חיים
ויותר מזה, כי הדבר הזה הוא הסבה בעונינו שתשכח תורה מישראל, כאשר אין כל בני אדם כונתם בלמודם לשם שמים, בפרט קודם שיגיעו לשנים, והלואי שמתוך שלא לשמה יגיעו לשמה. וכאשר כבר זכה לשם, יאמר מה יתרון לחכם מן הכסיל (עפ"י קהלת ו, ח), ולמה אני עמל ומחסר נפשי משינה, כי בתר שמא אזלינן (עפ"י ע"ז סו.), והשם הוא הגורם (עפ"י ברכות ז:), ולמה חכמתי יותר (עפ"י קהלת ב, טו), עד שיחשבו בני אדם כי בקריאת השם בו יקנה מעלת התורה. כל זה ראיתי בעניי, והיא גדולה אלי מן הסבות הגורמות שתשתכח התורה מישראל. ואף על הזקנים בעלי תורה, כבר קראו תגר על הסמיכה הזאת, כמו שנמצא בתשובות הרבה. ובודאי היה המנהג הזה כדי לנהוג כבוד בלומדי תורה, אשר הם ראויים לה. ועתה היה הדבר הזה סבה למעט כבוד התורה, ולהשפיל תפארתה עד תחתית. ולכן יש להם לחוש על כבוד קונם וכבוד התורה, אשר בעונינו כמעט שכבה* גחלת התורה לגמרי. והוא יתברך ברחמיו* יסיר מעלינו כל מכשול, וידריכנו בנתיב יושר ואמת.