פרשנות מצטטת על קהלת ב:י

כי לא לקלים וגו׳. דבר אחר כי לא לקלים המרוץ זה עשהאל, אתמול (ש"ב כ׳) ועשהאל קל ברגליו, והיום – (שם) ויכהו אבנר באחרי החנית. ולא לגבורים המלחמה – זה אבנר, דכתיב (שמואל א כ״ו:ט״ו) הלא איש אתה ומי כמוך בישראל, והיום – (שמואל ב ג׳:ל״ג-ל״ד) הכמות נבל ימות אבנר, וגם לא לחכמים לחם – זה שלמה, אתמול (מלכים א ה׳:ב׳) ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח, והיום – (קהלת ב׳ י׳) וזה חלקי מכל עמלי, יש אומרים בקדרה ויש אומרים במקל ^לזלאחר שהדיחו האשמדאי מכסאו ומלכותו הלך בגולה ונשאר אך במקלו כמבואר באגדה דגיטין ר"פ מי שאחזו ולפנינו לעיל פרשה ב' י' בפסוק המובא בזה. , וגם לא לנבונים עושר – זה איוב, אתמול – (איוב א׳:ג׳) ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ומקנהו פרץ בארץ, והיום – (שם י"ט) חנוני חנוני אתם רעי ^לחוסוף הפסוק כי יד ה' נגעה בי, ואין הפי' שהיום נענה איוב, שבאמת לא נענה אלא מבהמותיו, אבל כסף וזהב וקרקעות נשארו לו, כמבואר בב"ב קט"ז א' ובתוס', אלא הכונה לא לנבונים עושר, כלומר הצלחת נבונים מבלי רצון ההשגחה אינה הצלחה כלל, וראיה מאיוב, אתמול ומקנהו פרץ בארץ, והוא ציור על הפרזת ההצלחה [מלשון ויפרץ האיש מאד (פ' ויצא)], והיום אמר חנוני נא רעי כי יד ה' נגעה בי, כלומר והיום פנתה ההצלחה ממנו. וע"ע במ"ר סוף פרשה מטות. , וגם לא ליודעים חן – זה יהושע, דא"ר אחוה בריה דר׳ זירא, שני דברים דבר יהושע בפני משה ולא נגמל חן בעיניו, אחד במנוי הזקנים שאמר לו משה המקנא אתה לי ואחד במעשה העגל שאמר לו אין קול ענות גבורה וגו' ^לטמבואר באגדות שהתרעם עליו ואמר לו, אדם שעתיד להנהיג שררה על הצבור לא יבחין בין קול לקול, והוא במה שאמר קול מלחמה אני שומע [לאחר מעשה העגל], ואמר לו משה, אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע, כלומר אינך מבחין בין קול לקול, וע' מש"כ בענין זה במקומו בפ' תשא. ומה שתאר את יהושע בשם יודעים, הוא משום דכתיב ביה ויהושע מלא רוח חכמה, והיה איש אשר רוח בו, הרי היה גם יודע דעת. .
(מ"ר)

כתב הרמב״ן וירדתי ודברתי עמך ואצלתי ענין הכתו׳ להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכו׳ אצילות בכל מקום לשון עיכוב אצלו כלשון וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (קהלת ב׳:י׳) הלא אצלת לי ברכה (תולדות כ״ז) וכן ואל אצילי בני ישראל (משפטים כ״ד) הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמם מכלל המון העם או שנקראים כן הגדולי׳ שהכל באים אצלם והמעתיקי׳ מן הלשונות אמרו אצילות על יציאות כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא ואומרים בנפש אצולה מרוח הקדש כי היא אצלם לשון המשכה ואיננו נכון אצלי כי האצילות יהי׳ המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן על המקבל. ואונקלוס יעשה בו שני פנים תרגום כאן וַאֲרַבֵּי וכן ואל אצילי וּלְרַבְרְבֵי ותרגם הלא אצלת לי ברכה שְׁבַקְתְּ נראה שדעתו באצילות שהוא ענין המשכה או מאציל הנותן על המקבל ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן הרוח הנבואה ושמתי עליהם ונאמר עוד על ההמשכה שימשוך הנותן (אצלי וצ״ל) אצלו מן הדבר הנתון וישאר עמו וזה טעם הלא אצלת לי ברכה שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה ועל הכלל בזקנים כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם וכו׳ עכ״ל:

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי – עִנְיַן הַכָּתוּב לְהַגִּיד כִּי בְּעֵת הַדִּבּוּר עִם מֹשֶׁה יִהְיֶה הָאֲצִילוּת וּמִמֶּנּוּ הוּא. וְכֵן אָמַר בַּמַּעֲשֶׂה (במדבר י״א:כ״ה): ״וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו״. וְלֹא פֵּרַשׁ הַכָּתוּב הַדִּבּוּר הַזֶּה מַה הָיָה, כַּאֲשֶׁר הוּא כָתוּב בְּכָל הַתּוֹרָה שֶׁיְּבָאֵר אַחֲרֵי כֵן מַה אָמַר וּמַה דִּבֶּר ה', כִּי הָעִנְיָן בְּכָאן כִּי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר אָמַר בָּהֶם שֶׁהִתְנַבְּאוּ לֹא שָׁמְעוּ דִּבּוּר מִפִּי הַשֵּׁם וְלֹא נִרְאָה לָהֶם בַּמַּרְאָה אוֹ בַּחֲלוֹם, אֲבָל הַשֵּׁם מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה וּמֵאֲצִילוּת רוּחַ מֹשֶׁה הֵם יוֹדְעִים הַנְּבוּאָה הַהִיא. וְזֶה טַעַם ״וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ״ (שם), שֶׁלֹּא יָסְפוּ לְהִתְנַבֵּא מֵעַצְמָם, אֲבָל בַּנְּבוּאָה שֶׁאָמַר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה בָּהּ לְבַדָּהּ הִתְנַבְּאוּ. וְזֶה טַעַם וְאָצַלְתִּי, שֶׁאָנִיחַ אֶצְלִי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר אֲנִי שָׂם עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וְאֵין זֶה כְּעִנְיָן ״וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו״ (במדבר כ״ז:כ׳), כִּי אֲצִילוּת בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן עִכּוּב אֶצְלוֹ, כִּלְשׁוֹן ״וְכָל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם״ (קהלת ב י), ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ (בראשית כז לו), וְכֵן ״עַל כֵּן נֶאֱצַל מֵהַתַּחְתּוֹנוֹת וּמֵהַתִּיכֹנוֹת מֵהָאָרֶץ״ (יחזקאל מב ו), שֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלָם מֵהַלְּשָׁכוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת וְהַתִּיכוֹנוֹת מֵהָאָרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הָאַתִּיקִים מֵהֵנָּה בָּעֶלְיוֹנוֹת. וְכֵן ״וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כד יא) - הַנִּשְׁאָרִים וְהַפְּרוּשִׁים מֵהֶם שֶׁנֶּאֱצָלִים אֶל עַצְמָן מִכְּלַל הֲמוֹן הָעָם, אוֹ שֶׁנִּקְרָאִים כֵּן הַגְּדוֹלִים שֶׁהַכֹּל בָּאִים אֶצְלָם. וְהַמַּעְתִּיקִים מִן הַלְּשׁוֹנוֹת אָמְרוּ "אֲצִילוּת" עַל יְצִיאַת כֹּחַ מִן הַכֹּחוֹת מֵאֵת הַבּוֹרֵא וּמִתְפַּשֵּׁט עַל הַנִּבְרָא, וְאוֹמְרִים בַּנֶּפֶשׁ "אֲצוּלָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ", כִּי הוּא אֶצְלָם לְשׁוֹן הַמְשָׁכָה. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן אֶצְלִי כִּי הָאֲצִילוּת יִהְיֶה הַמְשָׁכָה אוֹ הֲנָחָה וְהַפְרָשָׁה אֵצֶל הַנּוֹתֵן הוּא. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״א:י״ז) יַעֲשֶׂה בּוֹ שְׁנֵי פָּנִים: תִּרְגֵּם כָּאן ״וַאֲרַבֵּי״, וְכֵן "וְאֶל אֲצִילֵי" – ״וּלְרַבְרְבֵי״, וְתִרְגֵּם ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ - ״שְׁבַקְתְּ״. נִרְאֶה שֶׁדַּעְתּוֹ בָּאֲצִילוּת שֶׁהוּא עִנְיַן הַמְשָׁכָה אוֹ מַאֲצִיל הַנּוֹתֵן עַל הַמְקַבֵּל, וְיֹאמַר בְּכָאן, אַמְשִׁיךְ מֵאֲשֶׁר אֶצְלְךָ מִן רוּחַ הַנְּבוּאָה וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנֶאֱמַר עוֹד עַל הַהַמְשָׁכָה שֶׁיַּמְשִׁיךְ הַנּוֹתֵן אֶצְלוֹ מִן הַדָּבָר הַנָּתוּן וְיִשָּׁאֵר עִמּוֹ, וְזֶה טַעַם ״הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה״ - שֶׁמָּשַׁכְתָּ לִי אֶצְלְךָ אַחַת מִן הַבְּרָכוֹת לְבָרְכֵנִי בָּהּ. וְעַל הַכְּלָל בַּזְּקֵנִים כִּי אֵין נְבוּאָתָם רַק מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּמֹשֶׁה וּמִמֶּנּוּ הוּא לָהֶם. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בְּמִדְרַשׁ בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (סוף בהעלתך): מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר פַּרְדֵּס לְשׁוֹמֵר וְנָתַן לוֹ שְׂכַר הַשְּׁמִירָה. אַחַר זְמַן אָמַר לוֹ הַשּׁוֹמֵר, אֵינִי יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ כֻּלּוֹ לְבַדִּי, הָבֵא עוֹד אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמִּי. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, נָתַתִּי לְךָ הַפַּרְדֵּס שֶׁלִּי לְשָׁמְרוֹ וְכָל פֵּרוֹת שְׁמִירָתוֹ נְתַתִּיו לְךָ, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר הָבֵא עוֹד אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמִּי? הֲרֵינִי מֵבִיא אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְרוּ עִמְּךָ, וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר שְׁמִירָה מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא מִתּוֹךְ שָׂכָר שֶׁנָּתַתִּי לְךָ מִשָּׁם הֵם נוֹטְלִין שְׂכָרָן. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי נָתַתִּי לְךָ רוּחַ וָדַעַת לְפַרְנֵס אֶת בָּנַי וְלֹא הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ אַחֵר כְּדֵי שֶׁתִּתְיַחֵד אַתָּה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁמִירָה, וְעַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ אַחֵר? תֵּדַע שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֵינָן נוֹטְלִין כְּלוּם, אֶלָּא "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם״. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא חָסַר מֹשֶׁה כְּלוּם. עַד כָּאן בַּמִּדְרָשׁ. וְהַקָּרוֹב אֵלַי כִּי כָל יְמֵי הַזְּקֵנִים נַעֲשָׂה לָהֶם כֵּן, שֶׁיֵּדְעוּ בְּכָל מַה שֶׁיְּצַוֶּה הַשֵּׁם לְיִשְׂרָאֵל בְּיַד מֹשֶׁה בְּצָרְכֵי שְׁעָתָם וְהַמִּקְרִים אֲשֶׁר יָבוֹאוּ לָהֶם בַּמִּדְבָּר. וְזֶה טַעַם ״וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם״, כִּי כָל מַה שֶׁיֹּאמַר מֹשֶׁה לָעָם יֵדְעוּ הֵם וְיִתְנַבְּאוּ בָּהֶם לָעָם כָּל אֶחָד בְּשִׁבְטוֹ וְאַלְפוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא יִשָּׂא מֹשֶׁה לְבַדּוֹ תְּלוּנוֹתָם: