פרשנות מצטטת על קהלת ב:יא

למעשה ידיו, אשר עשו אצבעותיו. מעשה ידיו יכלול גם הנעשה בפקודתו ע"י עושי רצונו, ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי (קהלת ב' יא) אבל מעשה אצבעותיו, פורט מה שעשה בעצמו. אצבע אלהים הוא (שמות ח' טו), ר"ל אינו ע"י הטבע בפקודת ה', רק מעשהו בעצמו בבלתי אמצעי :

ועל דרך השכל קין והבל יש בשמם התעוררות ורמז לענין הויה והפסד כי הם אחים סמוכים זה לזה. וקין רמז לקנין העוה"ז, והבל רמז למי שדעתו שפלה ומהביל אותו הקנין. וכן היתה מנחתו הצאן שהיא שפלה מכל בעלי חיים וע"כ דבק בו רצון ה' יתברך, הוא שכתוב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והיתה מנחתו של קין מפרי האדמה כי היה אוהב קניני העוה"ז ועבודת הגוף שאין בו קיימא ונמשך אחר התאוות הגופניות וע"כ לא חל עליו רצון הש"י, הוא שכתוב ואל קין ואל מנחתו לא שעה. המהביל הזה נהרג כי איננו חושש לעסקי העולם ואינו עושה מן העוה"ז עקר, והאוהב קניני העוה"ז נתקלל ואמר לו נע ונד תהיה בארץ כי כן אוהב כסף לא ישבע כסף והולך ומטלטל ממקום למקום בימים ובמדברות במקום גדודי חיות ולסטים ואין לו מנוחה אפילו שעה אחת אבל כל ימיו מכאובים. והענין הזה רמז שלמה ע"ה בס' קהלת הוא שאמר (קהלת ב׳:ג׳) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ואמר (שם) הגדלתי מעשי בניתי לי בתים גו' קניתי עבדים ושפחות גו' כנסתי לי גם כסף וזהב. וזה כולל כל קניני העולם והשגתו וזהו כנגד קין, כי הכל דבר בטל והכל שב אל העפר, זהו שאמר וקין היה עובד אדמה. ואחר שהזכיר שלמה ע"ה ענין עשרו בכל קניני העולם הזכיר אחריו ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח. הרי שהתעורר על ענין קין והבל הנרמז בו הויה והפסד. ואח"כ חתם ספרו ביראת השם שהוא עקר התורה והמצות כנגד שת שהיה עקר הבנים שממנו הושתת העולם. וראוי היה ענין זה שיהיה נרמז בשמות בני אדם הנולדים בעולם ראשונה.

וְעַל צַד הָרֶמֶז הִזְכִּיר הַשֶּׁמֶשׁ, לוֹמַר הִסְתַּכֵּל בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמֶּשְׁכֶם עַל צַד הַחֶסֶד וְהַצְּדָקָה, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה יִרְאֵי ה׳ וְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ כֻּלָּם אֵינָן כְּדַאי לְחֶסֶד גָּדוֹל זֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְרִיחַ לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בְּכָל יוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מלאכי ג כ) ״וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה״. כִּי אֲפִלּוּ לְיִרְאֵי ה׳ הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת עַל צַד הַצְּדָקָה, וְאִם כֵּן יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ב יא) ״וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״, שֶׁבְּכָל מַעֲשֵׂי הָאָדָם אֵין בָּהֶם דֵּי הָשֵׁב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶסֶד גָּדוֹל זֶה. וְעַל כֵּן אָמַר ״עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״ (שמות כב כה), כִּי תִּסְתַּכֵּל בְּשֶׁמֶשׁ צְדָקָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה עִמָּךְ, וְאָז תִּקַּח מוּסָר וּמִמֶּנִּי תִרְאֶה וְכֵן תַּעֲשֶׂה, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מַזְרִיחַ לְךָ הַחַמָּה כָּךְ אַתָּה תַּזְרִיחַ לְעָנִי זֶה הַהוֹלֵךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נח ז–ח) ״הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ״ וְגוֹ׳, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ״ וְגוֹ׳, ״וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ״ וְגוֹ׳.