אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃
דעת זקנים
ושמעה קול אלה. בא וראה שבכל הפרשיות כתיב שגגה וכאן ובשבועת בטוי לא כתיב שגגה לומר לך שגדול עונש השבועה שאפילו שגגתה עולה זדון וכן אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגם כשיבא הקב"ה לדון את הבריות ידון אותם עם מכשפים ומנאפים שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר:
ביאור הגר"א
לישן ממלל רברבין לישן דא סתים בין י"ה: מפרש מהו הדעת ואמר הלשון של א"א כנ"ל ששורש חו"ב בפה והזיווג בדעת הלשון ו' בין ח"ל". והלשון הוא מתפשט בגוף ומכריע בין הידים ששם חו"ב כנ"ל וכמ"ש בפרשת משפטים דעת גניז בפומא דמלכא דאקרי תפארת פשיטותא דתפארת דכל גוונין אתאחדין ביה דכתיב ובדעת חדרי' ימלאו כו' ואמר שם גופא דמלכא אתפשטותא דתפארת דגוונין ביה מתחברן. וידוע שחב"ד הן אמ"ש כנ"ל וז"ש בספר יצירה פ"ב ופ"ג שלש אמות א'מ'ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים שני הכפות הן הידים חו"ב ימין ושמאל חכמה זכות ובבינה חובה שדינין מתערין מינה ודעת לשון חק מכריע בינתים והוא הלשון. וידוע שכלל הזיווגים של כל האצילות הן באבא ואמא ובזו"נ ואבא ואמא מלבישין את הידים דא"א הוא בחסד והיא בגבורה ובחכמה ה"ח ובינה ה"ג וזו"נ מלבישין נו"ה דא"א הוא בנצח והיא בהוד כידוע ובה' ג"כ ה"ח בז"א וה"ג בנוק' כידוע. ובין חו"ב מכריע הדעת ובין זו"נ יסוד וז"ש בספר יצירה פ"א ע"ס בלימה כמספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוון באמצע במילת הלשון ובמילת המעור והן שני בריתות של התורה א' ברית התורה וא' ברית המילה. וז"ש (ערכין פ"ד) גדול האומר בפיו יותר מן העושה מעשה באונס ומפתה נ' שקלים ובמוציא ש"ר מאה שאונס ומפתה פגמו במלת המעור בזו"נ ומוציא ש"ר פגם במילת הלשון באבא ואמא וזה חומרו של לה"ר שפוגם בזיווג העליון. והוא דעת שמבריח מן הקצה בכל הזיווגים שמתחיל בפה בסוד זווג של א"א בסוד נשוק ואח"כ מתלבש עיקר הלשון בגוף כידוע ומזווג בין חו"ב ומסתיים ביסוד. וז"ש (קהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כמ"ש בזוהר בראשית דף ח' ע"א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך דלא יהיב בר נש פומיה למיתי להרהורא בישא ויהא גריס למיחטי לההוא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא כו' וז"ש לישן ר"ל הוא הדעת. ואמר ממלל שזיווג העליון הוא בסוד הדיבור ושם הלשון הוא הדעת כנ"ל. וכ"ז הוא בא"א כנ"ל ששם הכל הוא בסוד גדולות לשון מדברת גדולות (תהלים י"ב) כידוע ושם הוא אריכו דיומין כמ"ש בפ"ה ובאדרא רבא ואדרא זוטא וז"ש בתז"ח שם על זיווגם דפה וכחול ארבה ימים שהוא זיווג ח'ו'ל' כנ"ל וז"ש רברבין: ואמר לישן דא סתים כו' שהוא יסוד דדכורא וכלול בנוקבא ולפי שזיווג דז"א לפרקים כנ"ל לכן יסוד פעמים נגלה משא"כ בדעת שהוא תמיד סתום בין אבא ואמא וז"ש סתים בין י"ה ולקמן (בד"ה סתים לאימא) אבאר האיך הוא סתום:
דעת זקנים
זאת תהיה. ומכאן סמכו רז"ל לו' דעל ל' הרע נגעים באים המצורע קרי ביה המוציא שם רע וגם מצינו ארבעה שנטרדו מן העולם על ידי לשונם בלע' דואג ואחיתופל וגחזי וכו' כדאי' בחלק וגם אלו אין להם חלק לעולם הבא וגם כתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך במאי בצרעת ועוד כתיב מות וחיים ביד לשון מות אם ספר לשון הרע והחיים אם עסק בתורה והתורה היא רפואתו של לשון הרע שנא' מרפא לשון עץ חיים שעל ידי שהוא עוסק בתורה הוא נמנע מלשון הרע וקשה לשון הרע משפיכות דמים שהרוצח הורג נפש אחת והמספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו כמו שמצינו בדואג שנהרגו אנשי נוב עיר הכהנים שנא' עליהם ל' הרע ושאול שקבל נהרג באותו עון שנאמר עמוד נא ומחתני כי אחזני השבץ ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ושבצת הכתנת שש ודואג שאמרו נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא שנא' גם אל יתצך לנצח וגו'. ועוד מצינו שקשה לשון הרע מע"ז וג"ע וש"ד כדאיתא בערכין: