פרשנות מצטטת על קהלת ה:י

והיה אם שמוע תשמע וגו' עד והיה אם לא תשמע. דעתי בביאור הפרשה הזאת שמשה אדוננו ביאר בה הקדמה תוריית. והיא שהשכר האלהי יהיה לאחד משני אנשים. אם לשומעים דברי הש"י ומצותיו רוצה לומר השלמים באמונות ועם זה עושין מעשה המצות גם כן בכל לבבם ובכל נפשם וזאת היא המעלה העליונה כוללת המדרש והמעשה. והמין הב' הוא מהאנשים המאמינים התורה האלהית בשלמותה ושומעים למצותיה אבל מפאת מונעים שיש להם אם לאימת אויבים ויתר הסבות לא יקימו המצות המעשיות. והם עם המדרש ולא עם המעשה. והמדרגה הזאת היא למטה מהראשונה מאד. והנה באלה הברכות זכר בראשונה המעלה העליונה מהעובד כמו שזכרתי. באמרו והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וגו'. כי כלל בזה השמיעה שהיא האמונה והמעשה. ואמר לשמור לעשות שהשמירה היא כנגד מצות לא תעשה והעשייה היא כנגד מצות עשה. וכאלו יאמר כשתגיע אל מדרגת השלמות הכולל הזה שכרך הרבה מאד ועצום הוא. וזהו ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ. כי כמו שהעבודה היא היותר עליונה וכוללת מכל העבודות. כן השכר יהיה היותר כולל והיותר עליון שאפשר. ואחרי שזכר המדרגה העליונה הזאת מהעבודה והשכר המתיחס אליה זכר מיד אחרי זה המדרגה הב'. ועליה אמר ובאו אליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך. לא אמר לשמור ולעשות ולא לשון אחר מורה על מעשה המצות. כי היה המין הזה העבודה באמונות לבד מבלי המעשה. ואמר שבשכר זה עם היות שלא יהיה עליון על כל גויי הארץ כמו שזכר בשכר המדרגה העליונה הראשונה. הנה יבאו עליו הברכות אשר יזכור. ואמר ובאו עליך והשיגוך. להגיד שהם יבאו בעצמם וישיגום אף על פי שלא יבקשום. והטעם שמבלי עמל ויגיעה ישיגו הטובות ההם שהם ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. רוצה לומר אם שתהיה מהאנשים שעסקיהם בעיר כמו הסוחרים ובעלי אומניות תהיה ברוך ומושפע בכל אשר אתה עושה בעיר. ואם תכין בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך. אם בעבודת האדמה, ואם במרעה הצאן, גם ברוך תהיה ומושפע בשדה בכל תבואתך ובכל מרעך, ואחרי שזכר בכלל ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, פירש אותם, ויען וביען פרי הבני' ממוצע לאשר בעיר ולאשר בשדה, ולפי שהבנים עוזרים לאבותם אם לאומנותם בעיר ואם לעבודת האדמה ומרעה הצאן בשדה, לכן אמר ביניהם ברוך פרי בטנך להיותו כולל לעיר ולשדה, ופירש מיד ברכת השדה באמרו ופרי אדמתך ופרי בהמתך כי פרי אדמתך ירמוז לעבודת האדמה, ופרי בהמתך הוא מרעה הצאן והבקר כאמרו שגר אלפיך ועשתרות צאנך, ולפי שעובדי האדמה ורועי הצאן יצטרכו לרבוי הלחם למשרתים וכמו שאמר (קהלת ה׳:י׳) ברבות הטובה רבו אוכליה, ואמר ומי אוהב בהמון לא תבואה, לכן סמך לעבודת האדמה ולמרע' הצאן והבקר ברוך טנאך ומשארתך ר"ל שיהיה מושפע בכל אשר יש לו לאכול ויאכלו וישבעו, ולפי שהדרכים בחזקת סכנה הם אם מפאת לסטים ואם לחרב ביום וקרח בלילה, לכן סמך ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך ר"ל ברוך אתה בבאך מן השדה לעיר, וברוך אתה בצאתך מן העיר לשדה, והנה לא זכר באלה הברכות הרפואה והבריאו' ואורך החיים, אם לפי שנכללו באמרו ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וגומר כי הנה בהיות המזונות מתברכות לא יחלה האדם הנזון בהם ואם שנכלל באמרו ברוך אתה בבואך וברוך בצאתך. כי חלוף המנהגים מן העיר לשדה ומן השדה לעיר מסבב החלאים כי גם כן באמרו והותירך י"י לטובה בפרי בטנך וגומר כי בזה מהבטחון והיעוד שימלטו מן הדבר והחלאים ולא יחלה בקיץ ובחורף בשדה ובעיר. ואמר עוד שאם יום או יומים יצאו אנשים בני בליעל לבוז את אשר לך בשדה הנה אז לא תהיה כעובדי האדמה הסובלים עול אנשי המלחמה ועוברי הדרכים אבל תוכל להלחם עמהם ולנצח אותם וזהו יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך וגו'. הנה בכל זה פירש הברכ' אשר תהי' אל אנשי השדה השומעים בקול ה':

ויראהו ה' את כל הארץ כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן והנה משה היה בחלקו של ראובן וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה על כן פירושו מן הגלעד עד דן או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל כדכתיב (ירמיהו כב ו) גלעד אתה לי ראש הלבנון והזכיר עד דן שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב ( כד ב) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל וארץ יהודה שהוא בדרום כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים) ודן נטל בצפונית מערבית והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד) ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י) ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח ולא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א) ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם והזכיר עד הים האחרון לזבולון שהיה על חוף ימים או שהיה בכלל הנגב והככר ויזכיר בקעת ירחו בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר אבל הראהו במעשה נס והכלל שהראהו כל נחלת ישראל דכתיב (דברים ל״ד:ד׳) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' ולרבותינו בספרי (ברכה שנז) מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב וטעם המראה הזאת אשר הראהו בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו:

ונראה להוסיף בטעם הדבר שאע״ג שהיא עולת יחיד מכ״מ הרי תנן שלהי מס׳ מנחות רש״א נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף ריח ניחוח ונאמר במנחה ריח ניחוח ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. והנה אמרו בגמ׳ מאי קרא אר״ז מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. ראב״א א׳ מהכא ברבות הטובה רבו אוכליה וגו׳ ופרש״י ומה כשרון לבעליה להקב״ה כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה. והוא פלא מאי מקשה מאי קרא הרי בפי׳ יליף מדכתיב בשלשתן ריח ניחוח בשוה. וגם פי׳ מה כשרון לבעליה אינו משמע להקב״ה אלא לבעל הטובה וכפרש״י בס׳ קהלת. אלא נראה עיקר כנו׳ המשניות ובלבד שיכוין את דעתו לשמים. ופי׳ דעתו. שהקב״ה יהא מסכים שאין לו להרבות. אבל אם הוא עשיר והוא ממעיט אינו בא לריח ניחוח. וכבר כ״כ המג״א בסי׳ א׳ אבל הוא הביא ראי׳ מקרבן עו״י. והוא תמוה. שהרי זה בחטאת הוא ולא כתיב בכולהו לריח ניחוח אלא עיקר דין של המג״א משנתנו הוא. וע״ז קאי שאלת הגמ׳ מ״ק דאם עשיר מביא של עני אינו עולה לרצון. ומביא ר״ז ראי׳ מדכתיב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וסיפי׳ דקרא והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. ומשמעות המקרא דהעובד שהוא עני אם מביא מעט או הרבה יאכל שכרו. אבל השבע לעשיר איננו מניח לו לישון. היינו מליצה על מנוחה וקבלת תענוג השכר. ראב״א א׳ ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה. כמשמעו על העשיר שיש לו הרבה טובה ואמר קהלת דמי שהוא עשיר ההכרח ליתן להרבה אוכלים עניים. ואם הי׳ עני לא הי׳ צריך וא״כ מה כשרון לבעליה העשיר בטובה שיש לו הלא העני יקבל שכר על המעט שנותן כמו שהעשיר על הרבה ואין הנאה וכשרון לו אלא ראות עיניו. ואי איתא דהעשיר שנותן מעט כמו העני מקבל שכר כמו העני א״כ כשנותן הרבה מרבה שכר הרי כשרון לו בעולם הגמול אלא ע׳׳כ נתינה רבה שלו אינו דומה אלא להמעט דעני ולא יותר. אחר שכן עמדנו על טעם המקרא דילן. דכלל הוא בירושל׳ שקלים פ״א דצבור לא מיעני ואפי׳ הם עניים ביותר דינם כעשירים:

כרשיון. כאשר היה רשות המלך עליהם לבנות הבית, כרשיון לשון רשות מגזרת רשה שהרי מן אבה יאמר אביון ומן צבה יאמר צביון ומן חזה חזיון ומן רעה רעיון מן חבה חביון ומן רשה יאמר רשות כמו מן ענה ענות ומן שבה שבות ומן ראה ראות ומן זנה זנות נמצאו רשות ורשיון באין ויוצאין מגיזרה אחת לפי שער הדקדוק ולשון א' הם, ומנחם חברו ל' ארשת שפתינו ולא דקדק בגיזרתו ואעפ"כ שני פנים הללו קרובים זה לזה במשמעותם: