פרשנות מצטטת על קהלת ו:ג

שני חיי שרה לומר שכל שניה היו טובים ושוים בטובה. ואף על פי שכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות וכו'. ואין להם קיום והויה. אבל בכאן אע"פ שהיו שנותיה מאה ועשרים ושבע שנה היה להם הויה וקיום. וזהו ויהיו חיי שרה. ואחר שסיפר כל אלו המעלות שהיו בה אמר ויבא אברהם לספוד לשרה וכו'. ולא אמר לבכות לשרה ולסופדה. כי לאשה כזאת אין ראוי לבכות עליה. אחר שדבקה נפשה בצרור החיים. אלא לסופדה ולעשות לה כבוד גדול בקבורתה. ולפי שא"א לאדם שלא לבכות על מתו. אמר בסוף ולבכותה. ובכף קטנה. להורות שהבכי ראוי שיהיה מעט מהרבה. וכן סיפר לספוד לשרה בראשונה. להורות על מעלת אברהם שהיה מלך ואין ראוי לו לבכות בעצם ובראשונה. כי גנאי הוא לו. וכן לא היה לו לבכות לשרה בראשונה. לפי שעדיין לא היו לה צרכי קבורה ולא קברה. ואיך יאמר שבא לבכות לשרה וגם קבורה לא היתה לה. לכן מן הראוי הוא להשתדל בכל עוז על קבורתה ועל כבודה ועל הספדה. ואחר שימצא לה קבורה וזהו כבודה ונכנס בכלל ההספד. אחר כן ראוי לעשות לה בכי וזהו ולבכותה. וכן ספר כבוד גדול לה ולנפשה כאומרו ויבא אברהם לספוד לשרה. להורות שמתה בחיי בעלה הצדיק ושזכתה שיקברה אברהם. כי זה כבוד גדול לאשה למות בחיי בעלה. בענין שלא יהיה בה שמץ קטלנית:

את קבורתו. אפשר שהוא שם מופשט, כמו קבורה לא היתה לו (קהלת ו׳:ג׳. בעגראֶבניס) או שהוא תאר למקום הקבורה, (גראב) כלומר קבר, כמו מצבת קבורת רחל, ושניהם לא נודע במשה, לא אופן קבורתו ולא מקום קברו, כי בין שקבר את עצמו שנכנס מרצון נפשו למערה להגנז שם, בין שקבר אותו הקב"ה שפתח לפניו בדרך נס מערה להכנס בה להשאר שם, אין זה ענין טבעי הנהוג, שלא היתה ע"י אדם. וכן מקום הקבר, אף שמבואר היטב בכתוב בארץ מואב בגיא מול בית פעור, עם כל זה סבב הש"י שלא ידענו איש, וכמ"ש בספרי העליונים ראו אותו כלפי מטה והתחתונים כלפי מעלה. ומלת עד היום הזה לא ידעתי לכוונו, כי זה לא יתכן רק בדבר הנעשה כבר קדום בזמן ונמשך היותו עד היום, כמו היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה, שבעת כתיבת התורה מודיע שמאז כאשר הציבוה עומדת עוד היום ביום הכתיבה (ודרך אגב יורה גם על העתיד שבכל זמן שיקרא הקורא את הענין עודנו היה כמקדם, אבל עיקרו על המשך הזמן שעבר עליו מאז עד היום הנוכחי) אבל על דבר הנעשה בשעת הכתיבה כמו שהוא כאן בקבורת משה, ובפרט לפי המקובל שמשה בעצמו כתבו לא יתכן לומר בו עד היום הזה, לפי שהוא דבר הנעשה לשעתו, גם פעל העבר במלת ידע אינו מכוון היטב. ולולי דברי קדמונינו הייתי מפרש מאמר זה דומה למאמר ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה (כי תבא כ"ט ג') שמלת עד הוא ולא עד בכלל, שהיום הזה איננו בכלל, השלילה, כי ביום הזה באו באמת לכלל דעת, ככה מלת עד במקרא שלפנינו אינו בכלל שלילת לא ידע, וטעם המקרא להודיע המדרגה הגבוה אשר למשה שלא השיגה אדם מעולם, כי הוא באמת בלתי טבעי ולא משכחת לה רק בדרך נס ופלא, שהמת ידע ענין קבורתו ומקומו, אבל משה ידע אותו, וזהו ולא ידע איש את קבורתו, ר"ל מעולם לא היה איש אשר ידע קבורת עצמו, אבל ביום הזה היה הדבר הנפלא הזה, כי משה ידע את קבורתו והרגישו, וכמו שמיתתו היתה רצונית, כך היתה גם קבורתו. ואף שענין זה הוא נפלא בעינינו ובלתי מושג לחושינו הגשמים, מ"מ מפורסם מאד כי קדושי עליון קדשו את השם ברבים בנפש חפצה, אף כי משה איש אלקי', וכבר אמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ובזה מדוייק העבר במלת ידע, וגם עד היום הזה נכון כפשטי', ובסוטה י"ד אמר רחב"ח אף משה אינו יודע קבורתו, אמנם בספרי הוא בשם יש אומרים:

בעל ספר קהלת מדבר על גורלו של אדם שלא הצליח במעשיו "אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה. וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל" (קהלת ו', ג). מי שנכשל "קבורה לא היתה לו", לאדם רגיל יש קבורה.