פרשנות מצטטת על קהלת ו:ז

כך הנפש אלו הבאת לה כל מעדני מלך אין בעיניה כלום למה שהיא מלמעלה. וכן הוא בקהלת:

אבל לא לבנים. לא ידענא למה נכפל דין זה, שהרי כבר תנן ואין לובנין לבנים, אבל בסדר המשנה דירושלמי גרסינן אבל לא ללבנים, ולאותה גירסא אפשר לישב הענין ולומר, דאע"ג דהתיר התנא לגבול הטיט, לעשות ממנו לבנים אסור, גזרה שמא ישהנו שם בר"ה במה שילבן ויעשה שם הלבנים דאסרנו ברישא, כדתנן ואין לובנין לבנים:
מציעא מתחיל בשין ומסיים בנון הרי שן, כי כל עמל [ה]אדם לפיהו (קהלת ו, ז. ועי' זוהר שמיני מא:). ועוד דהרוצה שיהיה משאו ומתנו מתברך, לא יגלה אותו אלא לצורך כשן שהוא מכוסה ואינו מתגלה אלא לצורך, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין כמשא"זל (ב"מ מב.), וכמ"ש (פסחים נ:) דכל המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה, על כי נפחם גדול והעין שולט בהם, וערכם מועט:
סליק מסכת מציעא. דיני שומרים ארבעה:
אתה איש בעת תדין הטה אזנך שמעה.
שלום ואמת ודין בקמא ובמציעא:

כל הנחלים וגו׳. דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים – כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, והים איננו מלא – והלב איננו מלא, וגם לא הנפש שבעה כמ"ש (קהלת ו׳:ז׳) וגם הנפש לא תמלא, ושמא תאמר משעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו, ת"ל שם הם שבים ללכת, דכתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ^לדנראה דסמיך אסוף הפ' ושננתם לבניך ודברת בם, הרי דגם לאחר השינון לבנים עוד אפשר לדבר בם, כלומר שעדיין לא הלכו ממנו, ויתפרש לפי"ז הלשון אל מקום שהנחלים הולכים – אל הלב, שם, אל הלב, הם שבים ללכת. .
(שם)