פרשנות מצטטת על קהלת ו:ט

הכל לפי המבייש. לא נחית לפרש אלא הבשת, להראות שהוא הפך הקנס ששוה בכל אדם בין ממשפחת גדולים בין ממשפחת קטנים, אבל הפגם הכל תלוי ביופי האשה ולא במשפחתה, ולא הזכירו אלא לרמוז אגב ארחיה דאע"ג דפגם רואין כמה האיש רוצה ליתן להשיא לעבדו שפחה בתולה יותר מן הבעולה, דנראה דדבר זה קצוב לכל הנשים, לא משום זה נכנס תחת סוג להקל ולהחמיר, דאין זה משום קולא וחומרא אלא כך היא המדה. ועוד דלא כן הוא כי לפעמים כשהיא יפת תאר מאד לא היה מוסיף האדון עליה שום דבר, א"נ כי אם דבר מועט, כי יודע בעצמו דהעבד נוח לו ממנה כשהיא בעולה ועדיין עומדת ביפיה שנראה שאין הבעילה מכחשת אותה, משא"כ כשהיא בתולה שיש לחוש כשתהיה בעולה תכחיש יופיה, וטעם בתולה אינו אלא לפי שעה משא"כ היופי ונוח לו ממנה יותר, כדכתיב (קהלת ו, ט) טוב מראה עינים מהלך נפש. ומ"ש התוספות בכתובות דף מ' (ע"ב ד"ה כמה אדם) לפרש מה שומה שייך בפגם, לא הבנותיו:

מים במשורה תשתה. כי משורה הוא כלי קטן המחזיק ששית ביצה (עי' ב"ב פט:), שהתורה לא היתה רוצה שתשתה אפילו המים מעטים בכלי גדול, ותמלא תאותך בראיה כי טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו, ט. ועי' יומא עד:), אלא דווקא בכלי קטן:

למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהילים כ״ה:ה׳) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיהו ב׳:כ״ד) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י׳:י״א) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים י״ד:כ״ג) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע. ומה שקרא הכתוב אכילת המן ענוי ואמר למען ענותך בא ללמד שכל מי שאין מזון לפניו לזמן מרובה אלא דבר יום ביומו אותה אכילה ענוי היא לו כיון שאינו רואה המזון לפניו, וכן כל מי שאינו רואה מה שאוכל אינו שבע, מכאן לסומין שאוכלין ואינן שבעין, והביאו לראיה (קהלת ו׳:ט׳) טוב מראה עינים מהלך נפש, ולפי שלא היו רואין המזון בעיניהם קרא לאותה אכילה ענוי.