פרשנות מצטטת על קהלת ז:ב

מקץ שבע שנים תעשה שמטה הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם תעשה שמטה שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (דברים ה׳:ט״ו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה' שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם מקץ אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ט״ו:א׳) בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב מקץ השנה השביעית היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) מקץ בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם מתכלית יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן קץ שבע שנים שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם מקץ כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (דברים ט״ו:י״ב) כי בעבור שאמר ועבדך שש שנים לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש במועד שנת השמטה במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב שנת השמטה רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה' וכן שנת היובל ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב"ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש בחג הסוכות ומקץ שבע שנים תעשה שמטה מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא"כ יהיה מקץ שבע שנים בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר במועד שנת השמטה להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו במקץ שבע שנים תעשה שמטה שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר השנה השביעית תעשה שמטה ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית:

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לאחר מותו, כך מאמין עקביא, עומד האדם לדין ב"בית המשפט העליון", לפני ריבונו של עולם, ומשלם על מעשיו בעולם הזה (על הביטוי "דין וחשבון" ראו להלן ד, כט). מי שיזכור את מוצאו של האדם ואת גורלו לאחר שיצא מן העולם, יגלה את אפסותו, והכרת עמידתו לדין לאחר חייו תביא אותו שלא לחטוא כלל. – לא מקרה הוא שמאמרו זה של עקביא משמש, על פי נוסח האשכנזים, כפתיחה לטכס לוויית המת. הוא מכוון לאזניהם של הנוכחים בלוויה ומבקש מהם, כתזכורת כואבת אך אנושית עד מאוד, לנצל את עמידתם באותה הזדמנות כדי לזכור מניין באו, לאן ילכו וכיצד ינהלו את חייהם. או כדברי קהלת: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו" (ז, ב).

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם. בשמעתתא דיומא כיצד מלקין אותו כופה שתי ידיו על העמוד הילך והילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו חזן הכנסת עומד עליו ורצועה בידו כפל אחד לשניים ושניים לארבעה וב' רצועות עולות ויורדות כן ידה טפח ורחבה טפח וראשה מגעת ומכה אותו שליש אחד מלפניו ושתי ידות לאחריו המכה מכה בידו אחת בכל כוחו והקורא קורא אם לא תשמע והפלה י"י את מכותך וחוזר לתחלת המקרא ושמרתם את דברי הברית הזאת וחותם והוא רחום וחוזר לראש צריך ליתן טעם מה ענין שלשה דיינים אלו דת"ר גדול בדיינין קורא השני מונה השלישי מכה ולמה מכין משולשות לפניו שליש ולאחריו שתי ידות בגמרא למד מדקאמר לפניו כדי רשעתו שהוא חלק א' לפניו ולאחריו ב' רשעיות צריך ליתן טעם למה לפניו א' ולאחריו ב' בדרך הדרש על פי דברי עקביא (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה ואותן ג' דברים הא' שצריך להסתכל מה שלפניו מאין באת ושתיים לאחריו דהיינו שיתבונן לאן הולך ולפני מי נותן דין וחשבון ועז"א (איוב יד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז א'דם נקרא כן על שם א"פר ד"ם מ"רה וטעם הדבר שצריך להזכר שהוא אפר והולך למקום עפר ומאין באת דם ולפני מי הוא עתיד ליתן דין ז"ס מרה תהיה באחרונה וכן ב'ש'ר ב"ושה ס"רוחה ר"ימה לפני מי נותן דין לע"ל בושה למען תהיה יראתו מן הבושה בושו כל עובדיה וכו' מאין תבא מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר ורימה או ב"ושה ש"אול ר"ימה לפי זה בושה הוא מאין תבא מבית הבושת שאול הוא מקום זין וחשבון. והנה נקרא א'ד'ם ע"ש ג' שאלות אלו א"פר ד"ם מ"רה ז"ש מאין באת ילוד אשה שפיר מלא צואה חמת מלא דם לאן הולך קצר ימים ולפני מי ליתן דין ז"ש ושבע רוגז ועז"א (משלי כב) הלא כתבתי לך שלישים על שלישים אלו שצריך האדם להסתכל לכן בפר' מלקות אמר והיה אם בן הכות הרשע נקוד בין בחירק תחת ב' (שם כג) בין תבין את אשר לפניך (שם) כי תשב ללחום את מושל היצר הרע שהוא רוח המושל שעולה על האדם בין תבין ג' דברים הא' את אשר לפניך מה לפני בואו לזה העולם גם לאחריו (שם) ושמת שכין בלועיך אם בעל נפש אתה שהוא דין וחשבון (שם) אל תתאו למטעמותיו כי הוא ועז"א (דברים יט) תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך (משלי כג) לחם כזבים אל תיגע להעשיר מבינתך חדל כי מחר בא ואיננו ז"ש (שם) התעיף עיניך בו ואיננו אבל בדרך הסוד כוונת זו המשנה שלקחו רצועה של עגל כפול וכל אחד כפול לארבע ולמה לקחו ג"כ של חמור בגמרא דרש גלילאה עליה דרב חסדא (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע וכו' ולמה כפו ידיו על תרין סטרין הילך והילך ולמה חזן הכנסת מכה אותו קוראו חזן רש"י פי' שלא שמע שום משמעות הענין הלא כתבתי לך שלישים ר"ל שלשה ספרים נפתחין בר"ה א' של צדיקים גמורים מאן אינון שלשה ספרים הן שלש מדות של אבות (תהלים נ) אל אלקים י"י דבר שהקב"ה מנהיג בהם העולם ולפי שהקב"ה מנהיג עולמו בשתי מדות הן הן ידיו של הקב"ה (שם לג) ב'ד'ב'ר' י"י שמים נעשו ב"מדת ד"ין ב"מדת ר"חמים והחוטא פוגם בד' אותיות השם שנחלק על תרין י"ה בשמים ו"ה בארץ (שם צו) י"שמחו ה"שמים ו"תגל ה"ארץ לכן לוקחין רצועה אחת כפול לשנים לרמוז כי תרין אתוון י"ה הם רתיכא חדא ותרין אתוון ו"ה הם רתיכא שנייה שפגם החוטא בד' עולמות אלו והכניס הקליפה במקו' הקדושה לכן צוה הקב"ה שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו לכן באים סיטרין אלו רצועה של שור וחמור ולוקין אותו בו שהוא סהדי שקרא אאגרייהו זילי ויבא חמור ויפרע מזה האיש לכן כופין אותו על העמוד בשתי ידיו להפרע מן הרשע הזה אשר פגם בשתי ידות של הקב"ה שברא בהן העולם דהיינו עשרה, מאמרות ועשרת הדברות ה' מול ה' הן הן (ד"ה ב יח) צבא השמים אשר עומדים עליו מימין ושמאל חזן הכנסת ברזא דחכמתא (איוב כ) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו כמ"ש בזוהר פ' וילך ופ' נצבים. והנה שמיםהוא סוד תפארת שהוא כלול משתי ידים העליונים (בראשית כה) איש תם יושב אוהלים באוהל אברהם באוהל יצחק לכן כופין אותו על עמוד שהוא עמוד שכל שבעה עמודי עולם עומדין עליו (איוב כו) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו (תהלים עו) מגערתך אלקי יעקב נרדם ורכב וסוס לכן כופין שתי ידיו על העמוד שהוא סוד גדולה גבורה תפארת שמתפשט הנה והנה. וחז"ן הכנסת אד"ני תמן דינא דמלכותא אוחז בבגדיו כי מן המצות עושה אדם בגד ועתה (ישעיה כד) בגד בוגדים בגדו עד שיגלה את לבו כי (קהלת ז) והחי יתן אל לבו לבא דכולא תמן (תהלים עג) צור לבבי וחלקי אלקים לעולם והאבן נתונה מאחריו להסיר לב האבן ממנו הוא אבן נגף אשר הלך אדם אחר יצרו הרע שלכן הוצרכו להיות ג' בני אדם לקבל ב"ד דלעילא גם א' מהדיינים קורא השני מונה השלישי אומר הכהו:

הוצאת המת והכנסת כלה - דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז׳:ב׳) אף שם צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו וי"א אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה ענייה יעשה בצנעא ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי [כן] וכן מפרש בשאלתות דרב אחאי: