פרשנות מצטטת על קהלת ז:ח

לפי פשוטו של הביטוי "ארך אפיים", אורך אפו של האדם הוא הקובע את מידת סבלנותו ואת משך הזמן שהוא ממתין לפני עשיית מעשה כלשהו: "טוב ארך אפיים מגיבור / ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב [פסוק המצוטט לעיל ד, א]). בהשאלה מצוי ביטוי זה במקרא גם לגבי האלוהים (כגון בשמות לד, ו), וכך הוא גם במשנתנו. אך מה הקשר שבין אורך האף לבין אופן ההתנהגות? האף, כידוע, הוא אבר הנשימה, וגם המקום שבו מצויה לפי המקרא רוח החיים (כנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז]), ולפי זה זיהו הקדמונים את הנשימה ואת האף זה עם זה (וכשמדובר בשני הנחיריים, אפשר לדבר גם על "אפיים"). והנה, נשימתו של האדם הכועס היא מהירה וקולנית, בעוד שהאדם הרגוע והסבלני נושם באיטיות וקול נשימתו כמעט ואיננו נשמע. ארך אפיים הוא אפוא האדם המתון שנשימתו איטית, בעוד שבעל "חרון אף" הוא הכועס, כגון "ויחר אף יעקב ברחל" (בראשית ל, ב) או "חרון אף ה'" (במדבר לב, יד). מבחינה זו גם "ארך רוח" (קהלת ז, ח) משמעו אדם סבלני ושקול בתגובותיו, ואילו אש הקודחת באפו של האלוהים היא ביטוי לזעמו הגדול (דברים לב, כב ועוד).

שובו בנים שובבים. בירושלמי מפרש למה אירע לו כך ואיכא טפי מקראות שדורש והיה הורג דוברי דברי תורה ואמר כל תלמיד דהוה חמי ליה הוה קטיל ולא עוד דהוה על לבית ועדא הוה חמי טליא קמיה סופרא ואמר מאן אלו עבדין הכא כו' כיון דהוו שמעין ליה שבקין ואזלין וקאמר ליה ר"מ מאי דכתיב (וה' בירך) את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מב) ואמר לו שכפל לו ממונו והוא השיב שר"ע דריש ליה בזכות מצות ומעשים טובים ברך מראשיתו ומייתי ליה טוב אחרית דבר מראשיתו ודריש ליה ר"מ לאדם שהוליד בנים בילדותו ומתו ובזקנותו הוליד ונתקיימו ואמר לו ר"ע רבך לא כך דרש אלא טוב אחרית דבר שהוא טוב מראשיתו [ובי] הוה המעשה אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר"א ולר' יהושע במקום אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו ולפי שלא היתה כונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו ובמקום שיש בגמרא שלנו אחורי הפרגוד יש לשם מאחורי בית קדשי הקדשים עוד איתא התם שהיה רוכב ביוה"כ שחל להיות בשבת ושמע כו' ומייתי ההוא דפרק קמא דקדושין (דף לט:) שראה אחד שנטל הבנים ושילח את האם וכי אייתי נפל ומת ולא היה דורש כר' יעקב כדמייתי התם ועוד איתא שראה לשון רבי יהודה הנחתום נתון בפי כלב והיינו גברא רבה דקדושין ורבי נתן אומר כשהיתה אמו מעוברת ממנו עברה לפני ע"ז והריחה מאותו המין ואכלה והיה אותו המין מזדעזע בגופה כעכנא ולבסוף חלה מתנונא ואמרו לו לר"מ רבך אבאיש אזל גביה לבקרתי' וא"ל חזור בך אמר אי הדרנא מתקבלין אמר ליה והכתיב (תהלים צ) תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם בכה אלישע ונפטר א"ר מאיר דומה שמתוך תשובה נפטר וכי מן [דקברוניה] ירדה אש מן השמים ושרפה אותו וא"ל לר"מ הא קבר דרבך [אוקיד אתא] וקא פריס גלימיה עליה ואמר ליני (פה) הלילה וגו' (רות ג) ליני פה בעולם הזה שדומה ללילה והיה בבוקר לעולם הבא אם יגאלך טוב יגאל זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב ה' לכל (תהלים קמה) יגאל ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי אמרו ליה אין [אמרין] לך בההיא עלמא למאן את בעי למקרבה קדמייתא לאבוך או לרבך אמר לון מיקרב לרבי קדמוי ובתר כן לאבא א"ל ושמעינן לך א"ל ולא כן תנינן מצילין תיק הספר עם הספר מצילין אלישע בזכות תורתו:

קצר רוח. מי שאינו מושל ברוחו, כמו וקצר רוח יעשה אולת (משלי י״ד:כ״ט), והפוכו ארך רוח (קהלת ז׳:ח׳), וכן קצר אפים, ארץ אפים: