פרשנות מצטטת על קהלת ז:טו

איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח, כי ארץ ניתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים, ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, ועל-כי אין הבדל בין צדיק ורשע, וכל זה הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר בירר מן המעשה אשר קרהו, כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר.

אחרי ששני הריעים המתווכחים ראשונה הודו לדעת איוב, שאם אלוה משגיח אי אפשר שיימצא צדיק אובד, רק התווכחו עמו לפי שיטותיהם שלא נמצא צדיק אובד באמת, כמו שאמר כל אחד לפי שיטתו, בא צופר וסתר את המשפט הלז בכללו. ולדעתו, הגם שה' משגיח, יצוייר שיימצא צדיק אובד, ואין עוול כלל אם יש צדיק אובד בצדקו. והוא על־פי מה שנתבאר במחקר, כי ההשגה את הדברים פי שניים לה:

ונקה לא ינקה. לאשר אינם שבים, על כן פסקו הקדמונים במלת ונקה, כי מזה למדו שמנקה לשבים ולפי דעתי שהוא דבק, והטעם אעפ"י שישא העון לא ינקה בסוף, ואם מת החוטא ולא הענישו לשלם גמולו בראשו, יהיה בנו כמוהו, יפקד עון האב על הבן, וכבר פירשתיו בפ' וישמע, גם זאת מדת רחמים שיאריך לאב עד בא הבן ואם הבן טוב לא יפקד עון האב עליו א"כ מה טעם ונקה לא ינקה, יש להשיב כי על הרוב דבר הכתוב, כמו יראת ד' תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצרנה (משלי י כז) והפך הדבר יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז טו) ע"כ כתוב מלת יש, כי הוא המעט, וכן יש מפזר ונוסף עוד (משלי יא כד) ויש אשר יהיה הענן (במד' ט כ) כי המנהג שיעמד שנים: