בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃
נפתלי שבע רצון
עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה וכו' לפי מה שכתבתי בחיבורי שחברתי על הגדה של פסח דעבדים היינו הוא מוסב אמה שאמר למעלה והוא תשובה נגד הבן ששואל את אביו מה נשתנה הלילה וכו'. ועל זה יפול התשובה עבדים היינו וא"כ הוא קשור ואדוק עם העניין של מעלה ע"כ אבאר תחילה ארבעה שאלות הללו כדי שיפול עליו התשובה עבדים היינו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה: בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה כולו מרור: בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים: בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין ע"כ הנה יש להפליא בהפלי ופלא בכמה דברי' שונים ומשונים. איתא במשנה דע"רפ מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה הוה וכו' יש לשום לב מדוע ממתין הבן בשאלתו הזאת * עד מזיגת כוס שני ואז שואל לאביו הי' לו להקדים שאלתו כאשר מוזגין כוס ראשון. ואי תימא משום שאז לא ראה שום שינוי שעדיין לא הי' טיבול הכרפס ולא הי' לו מה לשאול אכתי קשה הלא כאשר מזגו לו כוס שני ג"כ לא ראה עדיין השינוי של אכילת מצה ומרור ואע"פכ סדרו התנא במשנה שניהם יחד: ותו דארבעה שאלות הללו המה שלא כסדר דמתחילה מסתמא שואל את אביו על הטיבול שהוא בא ראשונה וא"חכ על אכילת מצה ומרור ובמשנה דע"רפ סדרו התנא בהפך: ונוסף זה התשובה עבדים היינו מה שמשיב האב היא תשובה מספקת נגד השאלה אחרונה ששאל מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ועל זה יפול התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם לחירות ע"כ אנו יושבין מסובין להראות שאנו בני חורין אמנם לשאלות הקודמת אינה מספקת ונ"ל בזה הסיגנון דווקא כאשר מוזגין כוס השני אז הבן שואל לאביו מה נשתנה ר"ל אז נתעורר שאלתו מדוע הלילה הזה כולו מצה וע"כ לא רצה לשאול עד עכשיו. ובאם תרצה להתנצל על זה מכח זה נתעורר שאלה שניה מדוע הלילה הזה כולו מרור וכן כולם על דרך זה סובב הולך שהשני' נמשכת מכח שאלה הקודמת לה:
ואשא משלי ואומר דמצינו שני טעמים על מצוה זו של אכילת מצה אם היא מורה על חירות או על עבדות. טעם הפשוט המוזכר במשנה בע"רפ וז"ל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה הא * לך חדא נשמע מזה שטעם אכילת מצה הוא זכר לחירות בשביל שגורשו משם ולא הניחו אותם עד שיחמץ העיסה. וטעם השני אי' בז"פ משום שהמצרים היו מאכילין לישראל פת שלא החמיץ כאשר הי' עסוקין בבנייני המלך מטעם דפת שלא החמיץ הוא מאכל לעבדים שמספיק לחם מעט לאוכל ושוהא הרבה במעיו שקשה להתעכל ולזכר זה אנו אוכלין מצה פת שלא החמיץ: ומ"הט תקנו הנוסח לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הכוונה בזה בעוד אנחנו במצרים בעבדות שלהם האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ הא תניינא: ול"הט מצה הוא זכר לעבדות כאשר היינו עבדים האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ: ואמינא אנא שיש עוד נמ"ב מה * שכתב מוהר"רשא שהקשה לשאול אמ"ש במשנה מצה על שם שלא הספיק וכו' כי גורשו ממצרים לפי זה הי' ראוי לנו לאכול המצה אחר חצות לילה דווקא שאז גורשו ממצרים כאשר הי' מכת הבכורים כמ"ש ותחזק העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים אבל בתחילת הלילה עדיין לא גורשו ממצרים והי' סיפק להם להחמיץ העיסה שהיו אז עדיין עבדים תח"י עכ"ל: ומעתה דון מינה תינח לפי טעם המשנה דמצה הוא זכר לחירות על שם שלא הספיק להחמיץ לפ"ז הי' מקום לומר שיש לאכול המצה דווקא אחר חצות הלילה מש"אכ להטעם השני דמצה הוא זכר לעבדות כדי לזכור דפת כזה אכלו בהיותם במצרים כאשר היו עוסקין בבנייני שלהם מעתה הי' ראוי להיות הדבר בהפך לאכול מצה דווקא בחצי ליל ראשון שאו הי' עבדות עדיין: אבל אחר חצות הלילה אז הי' חירות כי גורשו אותם למהר לשלחם אין להראות אז עבדות בשעת החירות. וה"ה אפכא לטעם * הראשון אין להראות חירות בשעת עבדות ואין לאכול אותה בחצי ליל ראשון מאחר שהלילה ההוא הי' חציו הראשון עבדות עדיין וחציו השני' הי' חירות:
וע"פ הערה זו תמצא השאלה מבואר במ"ש מה נשתנה הלילה הזה וכו' בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה כוונתו בזה לומר הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מתחילת הלילה עד סופו וזה לא יתכן בעיני השואל דממה נפשך שאם אתה סובר מצה הוא זכר על עבדות הי' לך לאכול המצה בחצי הלילה ראשון שאז הי' עבדות עדיין ומה שאתה אוכל אחר חצי הלילה לא נכון הדבר מאחר שאז הי' חירות אין להראות עבדות בשעת חירות ואם אתה סובר דמצה הוא זכר לחירות א"כ הי' לך לאכול מצה אחר חצי הלילה שאז הי' חירות אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות ואין להראות חירות בשעת עבדות ומ"הט אמרו חז"ל תרי כסי קמאי מארבעה כוסות אינו צריך הסיבה משום דאכתי עבדים היינו קאמרינן הרי שאין להראות חירות בשעת עבדות וה"ה אפכא. ול"כא הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה אתה אוכל מצה לא יתכן זה:ולשאלה זו נתעורר הבן דווקא כאשר מזגו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה. ובל"אה לא הי' מקום לשאלה זו. דאי' בערבי * פסחים א"ר לדברי רא"בע דס"ל הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה אם אכל מצה אחר חצי הלילה ג"כ לא יצא י"ח ואפשר לומר דה"ט מאחר דמצה הוא זכר לעבדות ע"כ אין לאכול אותה אלא עד חצי הלילה אבל אם אכל אחר חצות הלילה שאז הי' שוב חירות לא יצא ידי חובתו. והנה הבן משכיל שראה את אביו שמתחיל לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי' וכונתו בזה לומר דפת עניא כזה שלא החמיץ אכלו אבותינו בעודם במצרים שהאכילו להם המצרים שהוא מאכל עבדים: וכשמעו זאת מאביו הוכיח לנפשו דמוכרח הדבר דמצה הוא זכר לעבדות וע"כ לא רצה לשאול את אביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה שהי' סובר דבאמת לא יאכל רק עד חצות. אמנם כאשר מוזגין כוס השני הוכיח לנפשו כטעם השני ע"כ אז הבן שואל לאביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה: דאי' בצרור המור הטעם דחמץ במשהו משום שלא יכלו להתמהמה אפילו משהו ואילו שהו עוד רגע במצרים הי' באים לשער החמשי' של שע"ט ולא הי' אפשר להם אח"כ לצאת משם לעולם ונגד זה אנו שותין ארבעה כוסות ע"ש הגאולה דכוס ראשון * הוא נגד והוצאתי אתכם כו' כוס שני הוא נגד והצלתי אתכם מעבודתם דייקא ר"ל מפולחנא נוכראה שהוציא אותנו מן מ"ט שע"ט כדי שלא יבואו לשער החמשים ואילו שהו עוד רגע וכו'. וע"כ לא הספיק בצקת להחמיץ שאילו שהו עד שהחמיץ הי' שוב א"א לצאת נשמע מזה דכוס השני הוא נגד והצלתי על שם שלא יכלו להתמהמה שום רגע עד שיחמיץ העיסה וע"כ חמץ במשהו מוכח מזה דמצה מורה על חירות.
והשתא אתי שפיר מ"ש במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה כו' ר"ל כאשר מוזגין כוס השני שהוא נגד והצלתי מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות אז הוקשה לו הדבר ממה נפשך דמתוך דבריך שאמרת תחילה הא כלחמא עניא די אכלו במצרים מטין דבריך דטעם מצה הוא זכר לעבדות והייתי סובר דבאמת לא תאכלנו רק עד חצי הלילה ועכשיו מזגו כוס השני מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות וא"כ הי' ראוי לאכול דווקא אחר חצי הלילה וא"כ מה שאתה נוהג אותך הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה מתחילתו ועד סופו אתה אוכל מצה שלא יתכן זאת או עד חצי ראשון או בחציו שני' ואם תרצה להתנצל על זה על ידי זה נתעורר לו שאלה אחרת מדוע בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור וכתבו התו' בע"רפ הא דלא קאמר הלילה הזה כולו מרור היינו טעמא משום דלטיבול ראשון אנו נוטלין שאר ירקות ולא מרור כי אם לטיבול השני אנו נוטלין מרור וא"כ אין אנו אוכלין הלילה הזה כולו מרור: ויהי' שאלת הבן עד"ז שראה את אביו שלקח לטיבול ראשון שאר ירקות זולת לטיבול שני * לקח מרור ושואל לאביו הלילה הזה כולו מרור ר"ל שהי' ראוי לאכול כל הלילה מרור אפילו לטיבול ראשון ומדוע אתה אוכל מרור פעם אחד בלבד: ושאלה זו נמשכת מן שאלה הקודמת ור"ל מאחר שהלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מעתה ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול: בשלמא אם לא היית אוכל כל הלילה מצה לא הייתי שואל אותך הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול:
ואפרש שיחתי וצריך להקדים מ"ש מוהר"רשא בישוב הקושיא שהקשה לפי הטעם דמצה הוא זכר לחירות ע"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ לה"ט הי' ראוי לאכול המצה אחר חצות הלילה שאז גורשו ממצרים אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות: וכתב הוא לישב דהמצה שאכלו בליל ט"ו הי' כולו נאכל בחיפזון ואני הוספתי נופך משלי ע"פ מ"ש חז"ל ע"פ הוציאך ה' ממצרים לילה וכי בלילה * יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנ' ממחרת הפסח יצאו אלא מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב לפ"ז תכף בתחילת הלילה התחילה להם הגאולה וא"כ י"ל לעולם מצה הוא זכר לחירות ודקשיא לך א"כ לא יהי' נאכלת בחצי ליל ראשון די"ל מאחר שהתחילה הגאולה מערב כל הלילה הי' חירות ע"כ מותר לאכול כל הלילה מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות וכו' הלילה מרור אתה אוכל פעם אתת בלבד הלילה הוה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון:
ולבאר זאת נקדים מה שהקשה במעשה ה' אמ"ש במשנה מצה זו שאנו אוכלין ע"ש שלא הספיק כו' מרור זה שאנו אוכלין ע"ש שמררו חייהם וכו' נשמע מזה מצה הוא זכר לחירות מרור הוא זכר למירור ועבדות ובליל פסח אנו אוכלין תחילה מצה * וא"חכ מרור וחילופי דברים הי' ראוי כאן שהי' לנו לאכול תחילה מרור זכר למירור וא"חכ לאכול המצה לזכר חירות כסדר שהי' במצרים ואנו עושין בהפך ולא נכון הדבר. נשמע מדבריו שהי' לנו לאכול מרור תחילה וא"חכ מצה: והנה קושיא זו היא טענה חזקה לפי מנהג שלנו שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות ולטיבול שני מרור וא"כ מצה קדים למרור אבל אם הי' לוקחין לטיבול ראשון ג"כ מרור לפ"ז הי' מרור קודם למצה וע"דז יהי' שאלתו סובב הולך בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור כוונתו בזה למה נשתנה הלילה הזה לאכול בו מרור ומוכרח לומר על שם וימררו חייהם זכר למירור והיה לנו להקדים אכילת מרור קודם כסדר שהי' במצרים ועל כן ראוי הי' הלילה הזה כולו מרור ר"ל לאכול מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה:
והנה קושיית בעל מע"ה אינו קושיא כי אם נאמר דמצה מורה על תירות או יש מקום לשאלה זה שהי' לנו להקדים אכילת מרור * למצה שיהי' הכל כסדר אבל אם נאמר דמצה הוא זכר לעבדות שהי' אוכלין במצרים פת כזה בימי עבדות שלהם: מעתה אין מקום לשאלה זו כלל דהשתא שניהם מורים על ענין אחד ר"ל כמו שהמרור מורה על עבדות ומירור ככה מורה המצה על עבדות וא"כ לא שייך בזה לומר קדימה או איחור ואיזה מהם שירצה יקדים. ובהיות כן שאלת הבן מבואר דשאלה זו נמשך משאלה * הקודמת ר"ל מאמר שהלילה הזה כולו מצה ע"כ ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור אפילו לטיבול ראשון: בשלמא אם לא היית אוכל מצה כל הלילה רק עד חצות וכראב"ע אז הי' מוכרח לומר טעם מצה משום עבדות וע"כ אינו נאכל רק עד חצות הלילה שאז הי' עדיין עבדות אם היית עושה כן לא מלאכי ליבי לשאול אותך הלילה הזה מרור פעם אחד הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה זה אינו קושיא מאחר דמצה מורה על עבדות ומרור מורה ג"כ על מירור ועבדות שניהם מורים על עניין אחד וא"כ לא שייך קדימה או איחור ר"ל להקדים המרור קודם למצה: אמנם מאחר שאני רואה הלילה הוה כולו אתה אוכל מצה דקשה ממ"נ לא יתכן כמ"ש לעיל: ומוכרח אתה לומר לעולם מצה מורה על חירות וכל הלילה הי' חירות ע"י שהתחילה להם הגאולה מבערב: ובהיות כן דמצה מורה * על חירות מעתה נתעורר שאלה זו בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ולמה בלילה הזה מרור דווקא ומ"ול משום זכר למירור וא"כ קשה מאחר דמצה מורה על חירות כמ"ש ומרור על מירור למה אתה אוכל תחילה מצה וא"חכ מרור שלא כסדר עלכן הי' לך לאכול הלילה הזה כולו מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה:
ואם תרצה להתנצל גם ע"ז כמ"ש במ"עה בישוב קושיא זו והוא ע"ד מש"ה ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה ר"ל ביום טובה הי' שמח וכדי להגדיל השמחה יותר ביום רעה ראה ר"ל יזכור ימי הרעה מש"אכ אם יזכור תחילה ימי הרעה ימשך מזה תוגה ודאגה הגם שיזכור אח"כ ימי השמחה לא תהי' בשלימות כ"כ: ומ"הט צריך לאכול תחילה מצה שמורה על חירות על החסד אשר עשה עמנו וא"חכ מרור וכו'. ול"פז * אין מקום לשאלתו שהי' לנו להקדים אכילת מרור אפילו בטיבול ראשון דזה אינו שאם יאכל תחילה מרור ימשך מזה תוגה אע"פי שיאכל אח"כ מצה המורה על חירות לא תהי' השמחה כ"כ בשלימות: ומ"הט לוקחין שאר ירקות תחילה לטיבול ראשון ולא לוקחין מרור: מעתה מצא מקום לשאלתו בכל הלילות אין אנו מטבילון אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שזה לא יתכן שהי' לך לטבול או פעם אחת בלבד או שלשה פעמים אבל מה שאתה מטביל שני פעמים אינו נכון: ושאלה זו נמשכת ג"כ משאלה הקודמת ר"ל בשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון לא הי' מקום לשאלתו למה אנו מטבילין שני פעמים: אמנם מאחר שאתה אוכל הלילה הזה מרור ולא כולו מרור מעתה אני שואל אותך מדוע הלילה הזה שני פעמים אתה מטביל דלא נכון זה אלא או פ"א סגי אז שלשה פעמי':
ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים דס"ל לר"א שאין מצוה כלל בחרוסת: ופריך א"כ למה הוא מביא ומשני משום קפא. ופירשי' כדי לבטל הארס שיש במרור ע"י טיבול החרוסת. ובמ"עה כתב הטעם שמטבילין שני פעמים הטיבול ראשון הוא נגד * ויטבלו הכתונת בדם שע"יז נסתבב הגלות וטיבול השני הוא נגד וטבלתם בדם אשר בסף שהוא נגד הגאולה. ונ"ל דנפקא מינה בין הטעם שכתב במ"עה ובין טעם הגמ' הוא זה כנדון דידן שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות: שאם טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל את הארס אינו צריך כי אם טיבול אחד למרור יאכל טיבול הראשון שהוא שאר ירקות שאין בהם ארס כלל כמ"ש התו' אינו צריך לטובלו כלל: אבל לפי הטעם שכתב במ"עה טיבול הא' הוא נגד הגלות וטיבול השני הוא נגד הגאולה מעתה לעולם צריך שני טיבולין. אמנם אם לוקח לטיבול ראשון ג"כ מרור או צריך שני טיבולין משום קפא. והטור כתב בשם הרמ"בם דס"ל שגם המצה צריך לטבול בחרוסת: נשמע מזה לדעת הרמ"בם צריך שלשה טיבולין ואפשר ליתן טעם לזה ע"פ המ"ר וז"ל והגעתם * אל המשקוף בזכות אברהם ואל שתי: המזווות בזכות יצחק ויעקב ועל כל הגעה הי' טבילה הרי שהי' שלשה טיבולין. ובעל המנהיג השיג על הרמ"בם דא"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד דהמצה מורה על חירות והחרוסת מורה על עבדות וזכר לטיט ואיך יתחברו שני הפכים עכ"ל. ומעתה דון מינה שגם הטעם שכתב בעמ"ה טעם לשני טיבולין הראשון נגד הגלות וטיבול השני נגד הגאולה גם עליו יפול ספק זה מאחר שהטיבול גופא לדבריו מורה על הגאולה והחרוסת שמטבל בו מורה על עבדות זכר לטיט א"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד ואיך יתחברו וא"כ קשה ממ"נ או שיטבול שלשה פעמי' דהיינו גם המצה יטבול בחרוסת כדעת הרמ"בם: ומה תאמר אלי דא"כ יהי' שני * הפכים אף אתה אמור לו א"כ מה שאתה מטביל' שני פעמים הוא ג"כ שני הפכים וא"כ לא הי' לך לטבול אלא פעם אחת:
ומעתה מבואר שאלתו מ"ש בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פ"א הלילה הזה שתי פעמים וזה לא יתכן שהי' לך לטבול שלשה פעמים או פעם אחת בלבד אבל מה שאתה מטביל שתי פעמים זה לא יתכן: ושאלה זו נמשכת משאלה הקודמת ורצונו בזה לומר ובשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון היית לוקח מרור לא הי' עולה על דעתי לשאול אותך מדוע הלילה הזה מטביל שתי פעמים שהייתי אומר טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל הארס: וע"כ צריך לטבל שני פעמי' כדי לבטל הארס בראשונה ובשני'. אמנם אחרי רואי אותך הלילה הזה מרור ולא כולו מרור שלטיבול ראשון אתה לוקח שאר ירקות מעתה קשה מדוע אתה מטביל שני פעמי' * אי ס"ד הטעם משום קפא בטיבול אחד סגי דשאר ירקות אינו צריך טיבול שאין בהם ארס: וא"כ יפלא הדבר מדוע אתה מטביל' ב"פ ומ"ול כטעם המ"עה דמ"ה צריך ב"פ הא' נגד הגלות והשני נגד הגאולה: מעתה קשה מדוע אין אתה מטביל שלשה פעמי' שגם המצה הי' ראוי להטביל בחרוסת בל"ז הייתי אומר שאם יטביל המצה יהי' שני הפכים בנושא אחד אכן אחרי רואי שאתה מטביל ב"פ ואין אתה חושש שיהי' שני הפכים א"כ ישאר התמי' מדוע הלילה הזה שתי פעמים שוה לא יתכן ממ"נ אז שהי' לך לטבול ג"פ או בפעם אחד סגי:
ואם תרצה להתנצל גם על זה דאי אפשר להטביל ג"פ דהיינו גם המצה שלא יהי' שני הפכי' כמ"ש ודקשיא לך א"כ מה שאנו מטבילין ב"פ הוא ג"כ שני הפכים מאחר דהטיבול השני הוא נגד הגאולה והחרוסת שמטביל בו הוא מורה על מירור כמ"ש: משום הא לא איריא דאיכא למימר בהפך טיבול א' הוא נגד הגאולה וטבלתם בדם וטיבול השני הוא נגד הגלות ויטבלו את הכתונת וא"כ לא הוי כלל שני הפכים לא טיבול השני ולא טיבול ראשון * ר"ל עכשיו שהדבר יהי' בהפך א"כ טיבול השני מורה על הגלות והחרוסת שמטבל בו מורה ג"כ על מירור ועבדות וא"כ שניהם מורים על עניין אחד ולא הוי שני הפכים: וה"ה טיבול הראשון לפ"ז יהי' מורה על הגאולה ג"כ לא הוי שני הפכים שהרי טיבול הראשון הוא שאר ירקות זא"כ שאין הטיבול טעיבול חרוסת כדי לבטל הארס אלא מי מלח מרור לזה הטיבול לא הוי שני הפכים וא"כ נכון הכל לפ"ז: ובל"אה אתה מוכרח לומר שטיבול ראשון מורה על הגאולה והשני על הגלות מכח שאלה שני' שהקשיתי אותך הלילה הזה מרור הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה כפי הסדר והשבתני ע"ז משום דכתיב ביום טובה הי' בטוב וכו' ר"ל שצריך להראות תחילה שמחה דהיינו חירות ובתוך זה יזכור ימי שפלותו שע"יז יגדל השמחה ואם יאכל מרור תחילה וא"חכ מצה לא יהי' השמחה בשלימות נשמע מזה לפי דבריך צריך להראות תחילה שמחה ובתוך השמחה יזכור העוני וא"כ ה"ה בנ"ד מו"ל שטיבול הראשון הוא נגד הגאולה ובתוך זה יזכור ימי העוני דהיינו ע"י שיטבול שנית והוא נגד הגלות מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין:
איתא בער"פ מצה צריך הסיבה ארבעה כוסות אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה דהשתא מתחלא חירות דמשתעי בסיפור הגאולה: ותרי כסי בתראי אינו צריך דמה דהוי הוי ופי"רשי שכבר אמר אשר גאלנו וכו' קודם הסעודה. ואמרי לה אפכא תרי כסי קמאי א"צ הסיבה דאכתי * עבדים היינו קאמרי ותרי כסי בתראי צריך דההוא שעתא הוי חירות: השתא דלא אתמר כמר ולא כמר עבדינן ככולהו שצריך לשתות כל ארבעה כוסות בהיסבה: ומעתה קשה ממה נפשך מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ר"ל ארבעה כוסות אנו שותין בהיסבה מצה ג"כ בהיסבה ממ"נ שאם אתה סובר טיבול א' נגד הגאולה והשני נגד הגלות משום שצריך להראות תחילה שמחה ובתוך כך יזכור ימי העוני א"כ הי' לך ג"כ לעשות כן לשתות תרי כסי קמאי בהיסבה כדי לזכור החירות תחילה ותרי כסי בתראי לא הי' לך לשתות אותם ע"י הסיבה. ואם אתה סובר אפכא דהא' מורה על הגלות והשני על הגאולה כסדר שהי' במצרים מעתה גם אתה הי' ראוי לך לעשות כן לשתות שני כוסות קמאי בלא הסיבה ותרי כסי בתראי הי' לך לשתות בהיסבה ומדוע הלילה הזה כולנו אנחנו שותין ע"י הסיבה:
ונגד זה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם: ועד"ג דפסחים וז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופרך שם מאי מתחיל בגנות: רב אמר עבדים היינו לפרעה. ומסיים בשבח פר"שי אשר גאלנו וגאל אבותינו הרי שצריך לזכור תחילה ימי * הרעה שהיינו עבדים במצרים ואח"כ בשבח שמזכיר הגאולה שהוציאנו ה' משם: ובהכי ניחא שמשיב לו האב להבן משכיל עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם ודבר זה קשה להבן איך תקנו חז"ל להתחיל בגנות שאומר עבדי' היינו אלא וודאי שצריך להזכיר כפי הסדר שהי': וא"ת א"כ מה שאנו אוכלין מצה תחילה ואח"כ מרור לפ"ז איני נכון שהי' ראוי להקדי' המרור טעמא אחרינא איכא בדבר כמ"ש הש"ך מצה רומז על החירות ומרור רומז שיהי' עוד מירור ועבדות ר"ל ארבעה מלכיות הואיל ולא השלימו במצרים וזה רמז לו אביו במה שאמר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ר"ל דמ"ה הי' צריך חוזק יד מאחר שלא השלימו וב"ד מלכיות השלימו: ודקשיא לך ארבעה כוסות שאנו שותין כולם בהסיבה דממה נפשך לא יתכן לדבריך ה"ט משום שרומזים שעתיד הק"בה להשקות אותנו ד"כ של גאולה וע"כ כולם צריכים היסבה כדאי' במ"ר: ודקשיא לך א"כ טיבול השני שהוא נגד הגאולה הוי שני הפכים בנושא אחד משום הא לא איריא שגם הלילה הזה הי' בו שני הפכים שחצי' ליל ראשון עבדים היינו לפרעה במצרים ובחצי ליל שני ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זו החרב של מכות בכורים ע"כ אל תתמה על הדבר:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה: בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה כולו מרור: בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים: בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין ע"כ הנה יש להפליא בהפלי ופלא בכמה דברי' שונים ומשונים. איתא במשנה דע"רפ מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה הוה וכו' יש לשום לב מדוע ממתין הבן בשאלתו הזאת * עד מזיגת כוס שני ואז שואל לאביו הי' לו להקדים שאלתו כאשר מוזגין כוס ראשון. ואי תימא משום שאז לא ראה שום שינוי שעדיין לא הי' טיבול הכרפס ולא הי' לו מה לשאול אכתי קשה הלא כאשר מזגו לו כוס שני ג"כ לא ראה עדיין השינוי של אכילת מצה ומרור ואע"פכ סדרו התנא במשנה שניהם יחד: ותו דארבעה שאלות הללו המה שלא כסדר דמתחילה מסתמא שואל את אביו על הטיבול שהוא בא ראשונה וא"חכ על אכילת מצה ומרור ובמשנה דע"רפ סדרו התנא בהפך: ונוסף זה התשובה עבדים היינו מה שמשיב האב היא תשובה מספקת נגד השאלה אחרונה ששאל מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ועל זה יפול התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם לחירות ע"כ אנו יושבין מסובין להראות שאנו בני חורין אמנם לשאלות הקודמת אינה מספקת ונ"ל בזה הסיגנון דווקא כאשר מוזגין כוס השני אז הבן שואל לאביו מה נשתנה ר"ל אז נתעורר שאלתו מדוע הלילה הזה כולו מצה וע"כ לא רצה לשאול עד עכשיו. ובאם תרצה להתנצל על זה מכח זה נתעורר שאלה שניה מדוע הלילה הזה כולו מרור וכן כולם על דרך זה סובב הולך שהשני' נמשכת מכח שאלה הקודמת לה:
ואשא משלי ואומר דמצינו שני טעמים על מצוה זו של אכילת מצה אם היא מורה על חירות או על עבדות. טעם הפשוט המוזכר במשנה בע"רפ וז"ל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה הא * לך חדא נשמע מזה שטעם אכילת מצה הוא זכר לחירות בשביל שגורשו משם ולא הניחו אותם עד שיחמץ העיסה. וטעם השני אי' בז"פ משום שהמצרים היו מאכילין לישראל פת שלא החמיץ כאשר הי' עסוקין בבנייני המלך מטעם דפת שלא החמיץ הוא מאכל לעבדים שמספיק לחם מעט לאוכל ושוהא הרבה במעיו שקשה להתעכל ולזכר זה אנו אוכלין מצה פת שלא החמיץ: ומ"הט תקנו הנוסח לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הכוונה בזה בעוד אנחנו במצרים בעבדות שלהם האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ הא תניינא: ול"הט מצה הוא זכר לעבדות כאשר היינו עבדים האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ: ואמינא אנא שיש עוד נמ"ב מה * שכתב מוהר"רשא שהקשה לשאול אמ"ש במשנה מצה על שם שלא הספיק וכו' כי גורשו ממצרים לפי זה הי' ראוי לנו לאכול המצה אחר חצות לילה דווקא שאז גורשו ממצרים כאשר הי' מכת הבכורים כמ"ש ותחזק העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים אבל בתחילת הלילה עדיין לא גורשו ממצרים והי' סיפק להם להחמיץ העיסה שהיו אז עדיין עבדים תח"י עכ"ל: ומעתה דון מינה תינח לפי טעם המשנה דמצה הוא זכר לחירות על שם שלא הספיק להחמיץ לפ"ז הי' מקום לומר שיש לאכול המצה דווקא אחר חצות הלילה מש"אכ להטעם השני דמצה הוא זכר לעבדות כדי לזכור דפת כזה אכלו בהיותם במצרים כאשר היו עוסקין בבנייני שלהם מעתה הי' ראוי להיות הדבר בהפך לאכול מצה דווקא בחצי ליל ראשון שאו הי' עבדות עדיין: אבל אחר חצות הלילה אז הי' חירות כי גורשו אותם למהר לשלחם אין להראות אז עבדות בשעת החירות. וה"ה אפכא לטעם * הראשון אין להראות חירות בשעת עבדות ואין לאכול אותה בחצי ליל ראשון מאחר שהלילה ההוא הי' חציו הראשון עבדות עדיין וחציו השני' הי' חירות:
וע"פ הערה זו תמצא השאלה מבואר במ"ש מה נשתנה הלילה הזה וכו' בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה כוונתו בזה לומר הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מתחילת הלילה עד סופו וזה לא יתכן בעיני השואל דממה נפשך שאם אתה סובר מצה הוא זכר על עבדות הי' לך לאכול המצה בחצי הלילה ראשון שאז הי' עבדות עדיין ומה שאתה אוכל אחר חצי הלילה לא נכון הדבר מאחר שאז הי' חירות אין להראות עבדות בשעת חירות ואם אתה סובר דמצה הוא זכר לחירות א"כ הי' לך לאכול מצה אחר חצי הלילה שאז הי' חירות אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות ואין להראות חירות בשעת עבדות ומ"הט אמרו חז"ל תרי כסי קמאי מארבעה כוסות אינו צריך הסיבה משום דאכתי עבדים היינו קאמרינן הרי שאין להראות חירות בשעת עבדות וה"ה אפכא. ול"כא הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה אתה אוכל מצה לא יתכן זה:ולשאלה זו נתעורר הבן דווקא כאשר מזגו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה. ובל"אה לא הי' מקום לשאלה זו. דאי' בערבי * פסחים א"ר לדברי רא"בע דס"ל הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה אם אכל מצה אחר חצי הלילה ג"כ לא יצא י"ח ואפשר לומר דה"ט מאחר דמצה הוא זכר לעבדות ע"כ אין לאכול אותה אלא עד חצי הלילה אבל אם אכל אחר חצות הלילה שאז הי' שוב חירות לא יצא ידי חובתו. והנה הבן משכיל שראה את אביו שמתחיל לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי' וכונתו בזה לומר דפת עניא כזה שלא החמיץ אכלו אבותינו בעודם במצרים שהאכילו להם המצרים שהוא מאכל עבדים: וכשמעו זאת מאביו הוכיח לנפשו דמוכרח הדבר דמצה הוא זכר לעבדות וע"כ לא רצה לשאול את אביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה שהי' סובר דבאמת לא יאכל רק עד חצות. אמנם כאשר מוזגין כוס השני הוכיח לנפשו כטעם השני ע"כ אז הבן שואל לאביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה: דאי' בצרור המור הטעם דחמץ במשהו משום שלא יכלו להתמהמה אפילו משהו ואילו שהו עוד רגע במצרים הי' באים לשער החמשי' של שע"ט ולא הי' אפשר להם אח"כ לצאת משם לעולם ונגד זה אנו שותין ארבעה כוסות ע"ש הגאולה דכוס ראשון * הוא נגד והוצאתי אתכם כו' כוס שני הוא נגד והצלתי אתכם מעבודתם דייקא ר"ל מפולחנא נוכראה שהוציא אותנו מן מ"ט שע"ט כדי שלא יבואו לשער החמשים ואילו שהו עוד רגע וכו'. וע"כ לא הספיק בצקת להחמיץ שאילו שהו עד שהחמיץ הי' שוב א"א לצאת נשמע מזה דכוס השני הוא נגד והצלתי על שם שלא יכלו להתמהמה שום רגע עד שיחמיץ העיסה וע"כ חמץ במשהו מוכח מזה דמצה מורה על חירות.
והשתא אתי שפיר מ"ש במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה כו' ר"ל כאשר מוזגין כוס השני שהוא נגד והצלתי מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות אז הוקשה לו הדבר ממה נפשך דמתוך דבריך שאמרת תחילה הא כלחמא עניא די אכלו במצרים מטין דבריך דטעם מצה הוא זכר לעבדות והייתי סובר דבאמת לא תאכלנו רק עד חצי הלילה ועכשיו מזגו כוס השני מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות וא"כ הי' ראוי לאכול דווקא אחר חצי הלילה וא"כ מה שאתה נוהג אותך הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה מתחילתו ועד סופו אתה אוכל מצה שלא יתכן זאת או עד חצי ראשון או בחציו שני' ואם תרצה להתנצל על זה על ידי זה נתעורר לו שאלה אחרת מדוע בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור וכתבו התו' בע"רפ הא דלא קאמר הלילה הזה כולו מרור היינו טעמא משום דלטיבול ראשון אנו נוטלין שאר ירקות ולא מרור כי אם לטיבול השני אנו נוטלין מרור וא"כ אין אנו אוכלין הלילה הזה כולו מרור: ויהי' שאלת הבן עד"ז שראה את אביו שלקח לטיבול ראשון שאר ירקות זולת לטיבול שני * לקח מרור ושואל לאביו הלילה הזה כולו מרור ר"ל שהי' ראוי לאכול כל הלילה מרור אפילו לטיבול ראשון ומדוע אתה אוכל מרור פעם אחד בלבד: ושאלה זו נמשכת מן שאלה הקודמת ור"ל מאחר שהלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מעתה ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול: בשלמא אם לא היית אוכל כל הלילה מצה לא הייתי שואל אותך הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול:
ואפרש שיחתי וצריך להקדים מ"ש מוהר"רשא בישוב הקושיא שהקשה לפי הטעם דמצה הוא זכר לחירות ע"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ לה"ט הי' ראוי לאכול המצה אחר חצות הלילה שאז גורשו ממצרים אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות: וכתב הוא לישב דהמצה שאכלו בליל ט"ו הי' כולו נאכל בחיפזון ואני הוספתי נופך משלי ע"פ מ"ש חז"ל ע"פ הוציאך ה' ממצרים לילה וכי בלילה * יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנ' ממחרת הפסח יצאו אלא מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב לפ"ז תכף בתחילת הלילה התחילה להם הגאולה וא"כ י"ל לעולם מצה הוא זכר לחירות ודקשיא לך א"כ לא יהי' נאכלת בחצי ליל ראשון די"ל מאחר שהתחילה הגאולה מערב כל הלילה הי' חירות ע"כ מותר לאכול כל הלילה מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות וכו' הלילה מרור אתה אוכל פעם אתת בלבד הלילה הוה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון:
ולבאר זאת נקדים מה שהקשה במעשה ה' אמ"ש במשנה מצה זו שאנו אוכלין ע"ש שלא הספיק כו' מרור זה שאנו אוכלין ע"ש שמררו חייהם וכו' נשמע מזה מצה הוא זכר לחירות מרור הוא זכר למירור ועבדות ובליל פסח אנו אוכלין תחילה מצה * וא"חכ מרור וחילופי דברים הי' ראוי כאן שהי' לנו לאכול תחילה מרור זכר למירור וא"חכ לאכול המצה לזכר חירות כסדר שהי' במצרים ואנו עושין בהפך ולא נכון הדבר. נשמע מדבריו שהי' לנו לאכול מרור תחילה וא"חכ מצה: והנה קושיא זו היא טענה חזקה לפי מנהג שלנו שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות ולטיבול שני מרור וא"כ מצה קדים למרור אבל אם הי' לוקחין לטיבול ראשון ג"כ מרור לפ"ז הי' מרור קודם למצה וע"דז יהי' שאלתו סובב הולך בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור כוונתו בזה למה נשתנה הלילה הזה לאכול בו מרור ומוכרח לומר על שם וימררו חייהם זכר למירור והיה לנו להקדים אכילת מרור קודם כסדר שהי' במצרים ועל כן ראוי הי' הלילה הזה כולו מרור ר"ל לאכול מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה:
והנה קושיית בעל מע"ה אינו קושיא כי אם נאמר דמצה מורה על תירות או יש מקום לשאלה זה שהי' לנו להקדים אכילת מרור * למצה שיהי' הכל כסדר אבל אם נאמר דמצה הוא זכר לעבדות שהי' אוכלין במצרים פת כזה בימי עבדות שלהם: מעתה אין מקום לשאלה זו כלל דהשתא שניהם מורים על ענין אחד ר"ל כמו שהמרור מורה על עבדות ומירור ככה מורה המצה על עבדות וא"כ לא שייך בזה לומר קדימה או איחור ואיזה מהם שירצה יקדים. ובהיות כן שאלת הבן מבואר דשאלה זו נמשך משאלה * הקודמת ר"ל מאמר שהלילה הזה כולו מצה ע"כ ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור אפילו לטיבול ראשון: בשלמא אם לא היית אוכל מצה כל הלילה רק עד חצות וכראב"ע אז הי' מוכרח לומר טעם מצה משום עבדות וע"כ אינו נאכל רק עד חצות הלילה שאז הי' עדיין עבדות אם היית עושה כן לא מלאכי ליבי לשאול אותך הלילה הזה מרור פעם אחד הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה זה אינו קושיא מאחר דמצה מורה על עבדות ומרור מורה ג"כ על מירור ועבדות שניהם מורים על עניין אחד וא"כ לא שייך קדימה או איחור ר"ל להקדים המרור קודם למצה: אמנם מאחר שאני רואה הלילה הוה כולו אתה אוכל מצה דקשה ממ"נ לא יתכן כמ"ש לעיל: ומוכרח אתה לומר לעולם מצה מורה על חירות וכל הלילה הי' חירות ע"י שהתחילה להם הגאולה מבערב: ובהיות כן דמצה מורה * על חירות מעתה נתעורר שאלה זו בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ולמה בלילה הזה מרור דווקא ומ"ול משום זכר למירור וא"כ קשה מאחר דמצה מורה על חירות כמ"ש ומרור על מירור למה אתה אוכל תחילה מצה וא"חכ מרור שלא כסדר עלכן הי' לך לאכול הלילה הזה כולו מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה:
ואם תרצה להתנצל גם ע"ז כמ"ש במ"עה בישוב קושיא זו והוא ע"ד מש"ה ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה ר"ל ביום טובה הי' שמח וכדי להגדיל השמחה יותר ביום רעה ראה ר"ל יזכור ימי הרעה מש"אכ אם יזכור תחילה ימי הרעה ימשך מזה תוגה ודאגה הגם שיזכור אח"כ ימי השמחה לא תהי' בשלימות כ"כ: ומ"הט צריך לאכול תחילה מצה שמורה על חירות על החסד אשר עשה עמנו וא"חכ מרור וכו'. ול"פז * אין מקום לשאלתו שהי' לנו להקדים אכילת מרור אפילו בטיבול ראשון דזה אינו שאם יאכל תחילה מרור ימשך מזה תוגה אע"פי שיאכל אח"כ מצה המורה על חירות לא תהי' השמחה כ"כ בשלימות: ומ"הט לוקחין שאר ירקות תחילה לטיבול ראשון ולא לוקחין מרור: מעתה מצא מקום לשאלתו בכל הלילות אין אנו מטבילון אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שזה לא יתכן שהי' לך לטבול או פעם אחת בלבד או שלשה פעמים אבל מה שאתה מטביל שני פעמים אינו נכון: ושאלה זו נמשכת ג"כ משאלה הקודמת ר"ל בשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון לא הי' מקום לשאלתו למה אנו מטבילין שני פעמים: אמנם מאחר שאתה אוכל הלילה הזה מרור ולא כולו מרור מעתה אני שואל אותך מדוע הלילה הזה שני פעמים אתה מטביל דלא נכון זה אלא או פ"א סגי אז שלשה פעמי':
ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים דס"ל לר"א שאין מצוה כלל בחרוסת: ופריך א"כ למה הוא מביא ומשני משום קפא. ופירשי' כדי לבטל הארס שיש במרור ע"י טיבול החרוסת. ובמ"עה כתב הטעם שמטבילין שני פעמים הטיבול ראשון הוא נגד * ויטבלו הכתונת בדם שע"יז נסתבב הגלות וטיבול השני הוא נגד וטבלתם בדם אשר בסף שהוא נגד הגאולה. ונ"ל דנפקא מינה בין הטעם שכתב במ"עה ובין טעם הגמ' הוא זה כנדון דידן שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות: שאם טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל את הארס אינו צריך כי אם טיבול אחד למרור יאכל טיבול הראשון שהוא שאר ירקות שאין בהם ארס כלל כמ"ש התו' אינו צריך לטובלו כלל: אבל לפי הטעם שכתב במ"עה טיבול הא' הוא נגד הגלות וטיבול השני הוא נגד הגאולה מעתה לעולם צריך שני טיבולין. אמנם אם לוקח לטיבול ראשון ג"כ מרור או צריך שני טיבולין משום קפא. והטור כתב בשם הרמ"בם דס"ל שגם המצה צריך לטבול בחרוסת: נשמע מזה לדעת הרמ"בם צריך שלשה טיבולין ואפשר ליתן טעם לזה ע"פ המ"ר וז"ל והגעתם * אל המשקוף בזכות אברהם ואל שתי: המזווות בזכות יצחק ויעקב ועל כל הגעה הי' טבילה הרי שהי' שלשה טיבולין. ובעל המנהיג השיג על הרמ"בם דא"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד דהמצה מורה על חירות והחרוסת מורה על עבדות וזכר לטיט ואיך יתחברו שני הפכים עכ"ל. ומעתה דון מינה שגם הטעם שכתב בעמ"ה טעם לשני טיבולין הראשון נגד הגלות וטיבול השני נגד הגאולה גם עליו יפול ספק זה מאחר שהטיבול גופא לדבריו מורה על הגאולה והחרוסת שמטבל בו מורה על עבדות זכר לטיט א"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד ואיך יתחברו וא"כ קשה ממ"נ או שיטבול שלשה פעמי' דהיינו גם המצה יטבול בחרוסת כדעת הרמ"בם: ומה תאמר אלי דא"כ יהי' שני * הפכים אף אתה אמור לו א"כ מה שאתה מטביל' שני פעמים הוא ג"כ שני הפכים וא"כ לא הי' לך לטבול אלא פעם אחת:
ומעתה מבואר שאלתו מ"ש בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פ"א הלילה הזה שתי פעמים וזה לא יתכן שהי' לך לטבול שלשה פעמים או פעם אחת בלבד אבל מה שאתה מטביל שתי פעמים זה לא יתכן: ושאלה זו נמשכת משאלה הקודמת ורצונו בזה לומר ובשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון היית לוקח מרור לא הי' עולה על דעתי לשאול אותך מדוע הלילה הזה מטביל שתי פעמים שהייתי אומר טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל הארס: וע"כ צריך לטבל שני פעמי' כדי לבטל הארס בראשונה ובשני'. אמנם אחרי רואי אותך הלילה הזה מרור ולא כולו מרור שלטיבול ראשון אתה לוקח שאר ירקות מעתה קשה מדוע אתה מטביל שני פעמי' * אי ס"ד הטעם משום קפא בטיבול אחד סגי דשאר ירקות אינו צריך טיבול שאין בהם ארס: וא"כ יפלא הדבר מדוע אתה מטביל' ב"פ ומ"ול כטעם המ"עה דמ"ה צריך ב"פ הא' נגד הגלות והשני נגד הגאולה: מעתה קשה מדוע אין אתה מטביל שלשה פעמי' שגם המצה הי' ראוי להטביל בחרוסת בל"ז הייתי אומר שאם יטביל המצה יהי' שני הפכים בנושא אחד אכן אחרי רואי שאתה מטביל ב"פ ואין אתה חושש שיהי' שני הפכים א"כ ישאר התמי' מדוע הלילה הזה שתי פעמים שוה לא יתכן ממ"נ אז שהי' לך לטבול ג"פ או בפעם אחד סגי:
ואם תרצה להתנצל גם על זה דאי אפשר להטביל ג"פ דהיינו גם המצה שלא יהי' שני הפכי' כמ"ש ודקשיא לך א"כ מה שאנו מטבילין ב"פ הוא ג"כ שני הפכים מאחר דהטיבול השני הוא נגד הגאולה והחרוסת שמטביל בו הוא מורה על מירור כמ"ש: משום הא לא איריא דאיכא למימר בהפך טיבול א' הוא נגד הגאולה וטבלתם בדם וטיבול השני הוא נגד הגלות ויטבלו את הכתונת וא"כ לא הוי כלל שני הפכים לא טיבול השני ולא טיבול ראשון * ר"ל עכשיו שהדבר יהי' בהפך א"כ טיבול השני מורה על הגלות והחרוסת שמטבל בו מורה ג"כ על מירור ועבדות וא"כ שניהם מורים על עניין אחד ולא הוי שני הפכים: וה"ה טיבול הראשון לפ"ז יהי' מורה על הגאולה ג"כ לא הוי שני הפכים שהרי טיבול הראשון הוא שאר ירקות זא"כ שאין הטיבול טעיבול חרוסת כדי לבטל הארס אלא מי מלח מרור לזה הטיבול לא הוי שני הפכים וא"כ נכון הכל לפ"ז: ובל"אה אתה מוכרח לומר שטיבול ראשון מורה על הגאולה והשני על הגלות מכח שאלה שני' שהקשיתי אותך הלילה הזה מרור הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה כפי הסדר והשבתני ע"ז משום דכתיב ביום טובה הי' בטוב וכו' ר"ל שצריך להראות תחילה שמחה דהיינו חירות ובתוך זה יזכור ימי שפלותו שע"יז יגדל השמחה ואם יאכל מרור תחילה וא"חכ מצה לא יהי' השמחה בשלימות נשמע מזה לפי דבריך צריך להראות תחילה שמחה ובתוך השמחה יזכור העוני וא"כ ה"ה בנ"ד מו"ל שטיבול הראשון הוא נגד הגאולה ובתוך זה יזכור ימי העוני דהיינו ע"י שיטבול שנית והוא נגד הגלות מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין:
איתא בער"פ מצה צריך הסיבה ארבעה כוסות אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה דהשתא מתחלא חירות דמשתעי בסיפור הגאולה: ותרי כסי בתראי אינו צריך דמה דהוי הוי ופי"רשי שכבר אמר אשר גאלנו וכו' קודם הסעודה. ואמרי לה אפכא תרי כסי קמאי א"צ הסיבה דאכתי * עבדים היינו קאמרי ותרי כסי בתראי צריך דההוא שעתא הוי חירות: השתא דלא אתמר כמר ולא כמר עבדינן ככולהו שצריך לשתות כל ארבעה כוסות בהיסבה: ומעתה קשה ממה נפשך מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ר"ל ארבעה כוסות אנו שותין בהיסבה מצה ג"כ בהיסבה ממ"נ שאם אתה סובר טיבול א' נגד הגאולה והשני נגד הגלות משום שצריך להראות תחילה שמחה ובתוך כך יזכור ימי העוני א"כ הי' לך ג"כ לעשות כן לשתות תרי כסי קמאי בהיסבה כדי לזכור החירות תחילה ותרי כסי בתראי לא הי' לך לשתות אותם ע"י הסיבה. ואם אתה סובר אפכא דהא' מורה על הגלות והשני על הגאולה כסדר שהי' במצרים מעתה גם אתה הי' ראוי לך לעשות כן לשתות שני כוסות קמאי בלא הסיבה ותרי כסי בתראי הי' לך לשתות בהיסבה ומדוע הלילה הזה כולנו אנחנו שותין ע"י הסיבה:
ונגד זה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם: ועד"ג דפסחים וז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופרך שם מאי מתחיל בגנות: רב אמר עבדים היינו לפרעה. ומסיים בשבח פר"שי אשר גאלנו וגאל אבותינו הרי שצריך לזכור תחילה ימי * הרעה שהיינו עבדים במצרים ואח"כ בשבח שמזכיר הגאולה שהוציאנו ה' משם: ובהכי ניחא שמשיב לו האב להבן משכיל עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם ודבר זה קשה להבן איך תקנו חז"ל להתחיל בגנות שאומר עבדי' היינו אלא וודאי שצריך להזכיר כפי הסדר שהי': וא"ת א"כ מה שאנו אוכלין מצה תחילה ואח"כ מרור לפ"ז איני נכון שהי' ראוי להקדי' המרור טעמא אחרינא איכא בדבר כמ"ש הש"ך מצה רומז על החירות ומרור רומז שיהי' עוד מירור ועבדות ר"ל ארבעה מלכיות הואיל ולא השלימו במצרים וזה רמז לו אביו במה שאמר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ר"ל דמ"ה הי' צריך חוזק יד מאחר שלא השלימו וב"ד מלכיות השלימו: ודקשיא לך ארבעה כוסות שאנו שותין כולם בהסיבה דממה נפשך לא יתכן לדבריך ה"ט משום שרומזים שעתיד הק"בה להשקות אותנו ד"כ של גאולה וע"כ כולם צריכים היסבה כדאי' במ"ר: ודקשיא לך א"כ טיבול השני שהוא נגד הגאולה הוי שני הפכים בנושא אחד משום הא לא איריא שגם הלילה הזה הי' בו שני הפכים שחצי' ליל ראשון עבדים היינו לפרעה במצרים ובחצי ליל שני ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זו החרב של מכות בכורים ע"כ אל תתמה על הדבר:
מגלה עמוקות
מה ענין שמיטה אצל הר סיני וקשה למה בהאי מצוה עשה בנין אב על כל המצוה אף שבכל י"ג מדות כל דבר שהיה בכלל וכו' צריך ליתן טעם למה לקח מצות שמיטה מכלל כל המצות ללמוד עליה על ארבעה אופנים. פנים מפנים שונות ע"ד הפשט ענין שמיטה וענין קבלת התורה על הר סיני דא לדא נקשן וטעם אחד להם כשם שלא יוכלו ישראל לקבל התורה עד שהוצרכו לעלות מן מ"ט שערי טומאה ורזא דא (בראשית כו) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים חמשים מול חמשים חמשים שערים בקדושה טהור וחמשים שערים בטומאה. והנה במצרים היו ישראל שקועין במ"ט קליפין ואלו היו עוד רגע ביניהם היו נכנסין בשער נ' ולא יוכלו לעלות משם כי היו נכנסין בכור הברזל נ' של נחש הקדמוני ז"ש (שמות יב) ולא יכלו להתמהמה לכן הוצרכו אח"כ לטהר ולזכך בנ' יום מפסח עד עצרת להוציא אותם מן שערי טומאה ולבא בשערי טהרה שט"ן נוטריקון ש"ערי ט"ומאה נ"ון ז"ש (שם ג) בהוציאך את העם הזה תעבדון את אלקים על ההר הזה בנ' רבתי שהוא נ' של נחש כי אז פסקה זוהמת הנחש בעמדם על הר סיני לכן הוצרכו לספור כאשה נדה שסופרו ימי נקיים שבעה ימים להוציא מן ז' היכלי הטומאה ובכאן שהוצרכו ז"פ ז' להוציא מן מ"ט שערי קליפה שסודו מוא"ב ודוד בא ממואב לזכך (תהלים יב) אמרות י"ו אמרות טהורות מזוקק שבעתים ולקח בת זוגו בת שבע ולכן היתה הספירה מ"ט יום כי בעו"ה אין לנו השגות יותר רק במ"ט שערים העליונים ולכן מיושב ג"כ קושיות הרא"ש בפסחים מדוע אין אנו סופרים רק מ"ט יום הלא כתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשי' יום אבל הענין בעו"הז שבעה שבועות תספר לך בלשון יחיד דייקא כי אחד מאלף יודע סוד מ"ט יום שהן הן שבע שבועות אבל לע"ל שהוא ממחרת השבת בזמן הגאולה ששער הפנימי (יחזקאל מו) יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח לע"ל על אותו שער נ' א' (איוב כח) נתיב לא ידעו עיט ולכן אמר בלשון רבים (ירמיה לא)כי כלם ידעו אותי למקטנם עד גדולם וכן בענין השמיטה ויובל ז"ש במשוך היובל המה יעלו בהר ר"ל כמו שמשך היובל הוא ו' שנים ואח"כ שמיטה ז' שמיטות ואח"כ יובל הגדול כן מש"ך אותו זמן ג"כ יעלו בהר סיני שמנו תחלה יומי ושבועי כדאמר אביי (מנחות דף סו) מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע (שם דף ס"ה ע"ב בתד"ה וספרתם) כן ראש ב"ד מנה כל שנה ושנה בתחלה היובל ובתשלום ז' שנים בירך שנה ז' שמיטה א' ביובל אחר כך אמר שנה זו ח' שנים שהם שמיטה א' ושנה א' ביובל לכן אמר וספרת לך בלשון יחיד ובספירה של כל השנים א' וספרתם לכם לפי שספירת העומר מצוה על כל אחד מישראל לכן נמסרהבלשון רבים על כל יחיד ויחיד אבל מצות ספירות שמיטין ויובלין על ראש ב"ד מוטל לכן אמר בלשון יחיד. ובזה מתורץ פסוק וספרת לך שבע שבתות שנים מצוה למימני שבוע ואח"כ והיו לך ימי שבתות שנים תשע וארבעים שנה מצוה למימני שנים ואמר ימי להודיע ג"כ הדין בהר סיני שגם שם מצוה למימני יומי ושבוע גם נתן טעם למה לא יספור רק שבע שבתות שנים שבע פעמים הלא כתיב תספרו חמשים יום לז"א שאינו יכול לעשות כן כי טעם הספירה בדבר שיש בנו הויה בו והבנה ובעו"הז אין בנו הבנה והויה בחמשים שערים רק במ"ט ז"ש והי' לך שהם שלך בהווייתן רק שבע שבתות שנים שהם תשע וארבעים שנה ולא יותר. וברזא דחכמתא לפי שאין בנו השגה יותר רק בז' ספירות הבנין מן חסד כל אחד כלולה מז' כי שלשה הראשונות של כל א' וא' הם נעלמים ולע"ל יחדש הקב"ה רוח בינ"ה וישיגו בשער נ' שהוא כינור של דוד בשבעה נימין לימות המשיח בעשרה (תהלים קיט) גל עיני ואביטה נ"פלאות מתורתך לכן אמר ענין השמיטה בהר סיני כי טעם א' לשניהם. בדרך הדרש מדרש ר"א בן הקפר (שיר ה) שוקיו עמודי שש בילקוט מה כתיב למעלה ושבתה הארץ שבת לי"י ואח"כ וספרת לך אמר הקב"ה אם לא שמרתם שמיטין ויובלות סוף שתמכור עצמיכם מטלטלין וכו' וקשה וכי מאחר שלא שמרו שמיטין קרקע וגרמו חובין שמכר קרקע א"כ מאי לא חזר בו שסופו מוכר עצמו הלא כבר אין לו שום שדה שיוכל לקיים מצות שמיטת קרקע וכאן בשמיטת קרקע מדבר לא בשמיטת כספים. אבל הענין איתא במדרש בשעת כניסה ישראל לארץ אמרה תורה לפני הקב"ה זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ותורה מאי תהא עליה והשיב הקב"ה. הרי נתתי שבת שילמדו בתורה וכן הוא ענין שמיטה שנתן הקב"ה שנה תמימה שיהיו ישראל בטילין כל השנה ממלאכה ויעסקו בתורה הנה ענין ביטול שמיטה הוא ביטול תורה זה כוונת התנא גלות בא לעולם על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ועל שמיטת הארץ והוא ע"ד ששנינו (נדרים פא) שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ועל מיאוסה של תורה לא ויתר לכן התחיל הקב"ה פרשת שמיטה ויובלות בהר סיני כי עבור התורה שניתנה בהר סיני הוצרך הקב"ה ליתן לנו זו המצוה כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ונמצא זה ירוץ לכרמו וזה לשדהו והר סיני שהוא התורה מה תהא עליה לכן זאת עשו וחיו שש שנים תזרע שדך ולא תתעסק במצות עשה של תורה שש שנים תזמור כרמיך ולא תתעסק בפיקודין ולא תעשה כי תרוץ לכרמך ולשדך ואספת את תבואתה כי גם כרם נקרא תבואה כמ"ש תבואות הכרם ותתעסק בהבאת יין ותבואה לבית ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ הטעם שיהיה כל השנה כולה כדין שבת בראשית לי"י שהיא לשם י"י זה כוונת רש"י שבת לי"י לשם י"י כשם שנאמר בשבת בראשית השבת יהיה כל השנה כלו לשם י"י שנתעסקו בתורה שהוא כולה שמותיו של הקב"ה ז"ש לשם י"י שיתעסקו בתורה ושנה זו הוא כדוגמא של שבת בראשית שאמר שבת להקב"ה רבש"ע לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג והשיב הקב"ה בני יהיו בן זוגך שכל ימי החול מתעסקין בדברי הגוף כמ"ש (שמות לה) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תהיה לכם דייקא לעצמיכם לתקן הנשמה שהוא קודש וא"כ שנה זו שלימה הוא בעצמה בענין תאמר בשבת בראשית שתתעסק בהורה שדך לא תזרע ותתעסק בפיקודין דעשה כרמיך לא תזמור ותתעסק בפיקודין דלא תעשה את ספיח קצירך לא תקצור ותתעסק בנגלה של תורה שנדמת ללחם סתם את ענבי נזירך לא תבצור ותתעסק בנסתר של תורה שנדמת ענבים (שיר ב) הביאני אל בית היי"ן סו"ד נכנס יי"ן יצא סו"ד או אמר ד' לשונות אלו לקביל ד' לקבל האמ"תי ממי שאמרו ד' חלקי התורה שהאב מחויב ללמוד לבנו כדאמר (בקדושין פ"ק דף ל) משנת כל המצוה עד היכן חייב אדם ללמד בנו תורה כזבולון בן דן ומבואר בתיבת האמ"ת שלא תהא (ישעי' נט) האמ"ת נעדרת ה"לכות א"גדות מ"שנה ת"ורה או על ד' לבושים של תורה שסימנם פרד"ס פ"שט ר"מז ד"רוש ס"וד הנה ד' דברים אלו לא תעשה שנה שלימה ושבת שבתון יהיה לארץ לכן והיתה שבת הארץ לכם לאכלה שיתעסקו בתורה (משלי ט) לכו לחמו בלחמי או יאמר ע"ד ששת ימים תעשה מלאכה מעצמה כשתשמרו את השבת כההיא עובדא דחסיד (שבת ק) שנעשה לו נס ועלה צלף וממנה פרנסת ביתו ז"ש שש שנים תזרע ותזמור ותזכה לאסוף את תבואתה הכל מטעם שתשמור את שנה השביעית והוא ע"פ מדרש ר"א בן הקפר אם לא שמרתם שמיטין ויובלות סוף שתשמור מטלטלין ובית ושדה ז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ר"ל זכות שיהיה שבת לארץ שמיטה זה יתן לכם לאכול לשבעה כל השש שנים ז"ש רש"י שבת לי"י לשם י"י ר"ל מאחר שאתה שובת יום זה לשם י"י כדרך שאמרו בשב' בראשי' שאותו זכות יעלה לרצון ליתן לכם לאכלה כל שש שנים הנותרים לך לעבדך וגו' ז"ש ר"א בן הקפר אם לא שמרת שמיטה ויובלות שבזכות זה (משלי י) ברכה י"י היא תעשיר אזי חוזר ומפרש כל סדר הפרשיות שסופו להיות עני כי ידיעת ההפכים אחד יכולה היא שבת שבזכותה תרחם להיות עושה כן ההיפך וא"כ חזר בו קאי על שמירת השבת של יובל ושמיטה גם על שמיטת שבת בראשית וע"ז קאמר לא חזר בו אחר שמכר כל שדותיו ואינו מקיים שבת בראשית כדרך שסיים הפרשה את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו דהיינו שלא יחלל קדושת שבת קודש הרי שלא בשמיטה לבד דברה התורה רק שבת לי"י לשם י"י כדרך האמור בשבת בראשית וזה אפשר ג"כ ענין הר סיני אצל שמיטה כי ענין השמיטה הוא בענין שבת בראשית וכבר ארז"לשבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו ששקול שבת נגד כל התורה וא"כ מאחר שבא התורה ללמדינו דין שמיטה ויובל שהם שבת לי"י כשם שנאמר במעשה בראשית הוצרך להודיענו הר סיני ששם נאמרו כל המצות לומר לך ששקולה שבת נגד כל תרי"ג מצות וז' מדרבנן אותיות שנאמרו בעשרת הדברות שהם תר"ך אותיות תזמו"ר כרמי"ך ואספ"ת ס"ת תר"ך שהוא כלל תר"ך מצות של תורה ש"ש שני"ם תזר"ע ס"ת שמ"ע שהוא ק"ש לומר לך שבאלו שש שנים תוכל לקיים תורה ותפלה הוא סוד לבת א"ש אשר הראה הקדוש ברוך הוא למשה בתוך הסנה כשישראל בגלות אינם יכולים לקיים תורה, ותפלה א"ש א"נכי ש"מע כלל תורה ותפלה זה רמז זכות בזו הפרשה שמזה הטעם שאינם יכולין לקיים תורה ותפלה לכן תעשו שמיטין ויובלות. ע"פ דרכי הראשון שענין השמיטה על ביטול תורה א"כ שפיר קאמר ר"א בן הקפר לא חזר בו אף שמכר שדות כי ענין השמיטה הוא ביטול תורה והמבטל התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וחוזר ומפרש סדר הפרשיות שהם כלן באו עבור ביטול תורה וע"ז פסוק וספרת לך ר"ל כל מה שאדם סופר בשש שנים אין לו מאומה מאותו המנין (ישעיה לג) איה סופר איה שוקל (תהלים לט) יצבור ולא ידע מי אוספם אבל שנת שמיטה עוסק בתורה (ישעיה נח) כבוד י"י יאספך וספרת ל"ך דייקא ולא לאחרים וכמ"ש והיתה לכם שבת הארץ לכם דייקא לעצמיכם לאכלה ולא לעזוב לאחרים חילם והי"ו לך שנעשה הוי"ה וקיום כהוייתן יהי לע"ל וכל יום קונה הויה חדשה כמ"ש ביעקב (בראשית מז) ויקרבו ימי ישראל שהימים קנו הויה ויהיו ימי חיי שנה יומין דבר נש אתבריאו: ע"ד השכל ענין השמיטה ויובל ידוע שהקב"ה מנהיג עולמו במ"הד ובמדת החסד (תהלים לג) בדב"ר י"י שמים נעשו ב"מדת ד"ין ב"מדת ר"חמים לכן מתנהג העולם בעשירים ובעניים עני מסיטרא דדינא עשיר מסיטרא דחסד וכל מה שאדם עושה למטה מתעורר ג"כ למעלה שמדת החסד משפעת למד"הד(שם קיז) וגבר עלינו חסדו ז"ש כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים והנה רצה הקב"ה שהעושר לא ישכח את העני כמ"ש (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה שהוא העני ראה שגם לו תתן משלך כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים ברא עניים ברא עשירים ז"ש וידבר י"י אל משה בהר סיני כשרצה הקב"ה להודיע דין שמיטה התחיל בענין הר סיני שמשם ניתנה התורה לאוכלי המן ולא היו מתעסקין בצרכי אכילה והיה יד כלם שוה בה עניים ועשירים שנפל לכל אחד עומר לגלגולת לכן צוה הקב"ה מצות ספירת עומר מפסח ועד עצרת שיזכור כל אחד מישראל שלא יוכלו ישראל לקבל התורה רק אוכלי המן שנפל לכל א' עומר לגלגולת לכן אמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך ולא תתן לעניים כלום רק תאסף את תבואתה ותעשה אוצר לתבואה ולא תתן לעניים כלום לכן אני מצוה אותך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שיהיה שבת לי"י לשם י"י שכלם עשירים ועניים יהיו עיניהם תלויות לאביהן שבשמים שהוא יתן להם פרנסתם שש שנים. לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דייקא שיהיו יד עניים ועשירים כלם שוה. לך ולעבדך וגו' כמ"ש במשפטים (שמות כג) ואכלו אביוני עמך והוא ע"ד משרז"ל (באבות) אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכי באותו שנה רואה העושר צער של עני שאין לו לא זריעה ולא קצירה כל השנה כולה ז"ש וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' שגם העושר יבא למדה זו ז"ש וצויתי את ברכתי לכם ועשת התבואה לשלש שנים ר"ל שכל הברכה שבא באסמיך הוא עבור התבואה שעשת לשלש השנים דהיינו כל שנה שלישית לשמיטה שהוא שנת המעשר עני באותו זכות תאכל ותאסף שנתת לכל שש שנים מן השמיטה עבור מעשר לעני. והנה ע"ז אמר ר"א בן הקפר אם לא שמרתם שמיטות ויובלות שהוא על ענין הצדקה שיאכלו אביוני עמך סוף שתעני ותמכור מטלטלין ואחר כך קרקעות אם לא יחזור לרחם על עני וסוף למכור ביתו ועצמו אם לא ירחם על העני ז"ש וכי ימוך אחיך הטעם שנעשה עני ומך הוא עמך לפי שלא גמל חסד עמך כשהיית אתה עני כי המדרש דורש (משלי כב) עשיר ורש נפגשו עושה כלם י"י שהקב"ה הופך מנהגן שיעשה עני עשיר ועשיר עני וא"כ עתה מדבר הכתוב בזה שנתעשר וחבירו נעשה עני ומטה ידו הטעם שלא גמל חסד עמך כשהיית אתה עני לכן אתה לא תעשה כאשר עשה הוא והחזקת בו וחי עמך לעת הזאת ולא תאמר הלא די לי שאתן לו מעותי בריבית מה שלא עשה הוא עמי לז"א לא תקח מאתו וגו' כשם שעשה הוא ויראת מאלקיך שיהפך עוד הגלגול בעולם. את כספך לא תתן לו בנשך ר"ל כשתקח ממנו נשך אזי כספך מה שהוא עתה שלך תתן לו כי יחזרו הנכסים ממך אליו וילך המעות לטמיון. ולפ"ז זכות השמיטה שיהיה עשיר ז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ר"ל שנת השמיטה נותנת לכם לאכלה על כל ו' שנים ויהיה פי' הפסוק ו' שנים תבצור ותזרע כרמיך ואספת בזכות שנה שביעית שיהי' שבת לי"ו ויהיה לעניים לאכול אותו זכות יהיה לכם לאכלה כל שאר השנים:
בנין יהושע
נקראו לעכו״ם שם גנאי וכו׳. משום דגם את זה לעמת זה עשה האלהים (קהלת ז יד) כל מה שברא הקב״ה ברא כנגדו וכו׳ כדאיתא בחגיגה דף ט״ו. מפרש: