פרשנות מצטטת על קהלת ח:ב

אני ה'. הנותן שכר בקיומו או המעניש העובר עליהם. וכל מקום שנאמר אני ה' הוא לחומר המצוה לגודל השכר או לגודל העונש, ולכך סיימה פרשה זו אני ה' בשתי מצות הללו, שהרי המלך שהוא מצוה לעבדו ואומר לו בגזרה עשה כך וכך ואח"כ מוסיף על אותה מצוה ואומר אני הוא המלך המצוה, הנה הדבור הזה לחזק מצותו בא, וכל הפושע בה מתחייב בנפשו והמקיימה יש לו שכר גדול. וכן אמרו במדרש תנחומא בפרשת בראשית צא ולמד מתן שכרן של מצות, כשאמר פרעה ליוסף אני פרעה כמה גדלו ונתן לו שכר שנאמר (בראשית מ״א:מ״ב) ויסר פרעה את טבעתו וגו', הקב"ה שאמר על כל מצוה ומצוה אני ה' על אחת כמה וכמה, ללמדך שאין קצבה למתן שכרם עד כאן. ענין המדרש הזה כי יש בכל מצוה ומצוה שהזכיר בה אני ה' שכר עצום ועקב רב, וקל וחומר מבשר ודם, ולכך הזהיר שלמה ע"ה על האדם שישמור כל מצוה שהקב"ה מזכיר בה לשון אני שהוא דבורו של מלך, הוא שאמר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים.

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כד) את האדם שיירא מן המלך העליון יתעלה תחלה ואחריו שיירא מן המלך בארץ, והשוה את שניהם יחד במדת היראה כי יאמר כשם שאתה ירא מהקב"ה הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאין אתה רואהו, כן יש לך לירא מהמלך שתפרוש מעצמך ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאין אתה עומד לפניו, כי אי אפשר למלך בשר ודם להמצא בכל המקומות ועל כן תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך, כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתברך שלא ראיתו מעולם בעיניך. עם שונים אל תתערב, יזהיר שלא ישנה הדבר, כי יש עוברין על רצון הש"י ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחלה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן, אבל הראוי שיהיה הש"י תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כלן. ולפי שהש"י מלך מלכי המלכים הקב"ה ראשית כל ראשית, ואין מלכות המלכים רק ממנו ומלכותו לעד לעולם, אין ראוי כלל להשוותן, לכך הפסיק בהם הכתוב במלת בני, כי היה ראוי הכתוב לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שמתחיל בהם במלת בני, אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר כי אע"פ שהשוה אותן הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם, שהרי יש הפרש גדול ביניהם ויתרון, כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב, כי יראת המלך היא קיום הארץ וצורך גדול לבריות, וכמו שדרשו רז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שירא תחלה מן המלך העליון יתברך, אשר חיי המלכים כלן ומלכותם תלוין בידו, ומזה אמר שלמה בספר קהלת (ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר אני אומר לך פי מלך שמור, שתשמור פי המלך ולעשות מה שיצוה, ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע בסיני לקבל עליו התורה והמצות. וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור, מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגלגליות וארנוניות. ועל דברת שבועת אלהים, ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלך. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג׳:ט״ז) לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרי למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו'. אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא, אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגלגליות, אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד עו"ג נבוכדנצר את ולא מלכא את, ואת וכלבא שווין. כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים. וידוע כי ענין השבועה מגדר היראה שלא ישבע אדם בקב"ה כל עיקר ואפילו על האמת, אין צריך לומר על שקר, ומעשה היה בינאי המלך שהיו לו עשרת אלפים עיירות בהר המלך וכולן חרבו על שבועת אמת. כיצד, אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה כך וכך, וכן כל דבריהם, ומקיימין שבועתן, וכולן נחרבו. ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. ואיך יהיה האדם זהיר במדת היראה אם ישבע בהקב"ה לשקר או על האמת לבטלה. ומפני שאין בכל העבירות כלן עברה חמורה כעובר על השבועה ויצר לב האדם רע מנעוריו, והוא כועס תמיד ומתוך כעסו קופץ ונשבע, לכך הוצרכה תורה להקדים רפואה למכה ולצוות על התר הנדרים על פי יחיד מומחה או שלשה הדיוטות, וזהו שכתוב.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים יִרְמֹז לָנוּ הַכָּתוּב הַזֶּה מַעֲלַת הַנֶּפֶשׁ יְסוֹדָהּ וְסוֹדָהּ, כִּי הִזְכִּיר בָּהּ שֵׁם מָלֵא, וְאָמַר כִּי הוּא נָפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, לְהוֹדִיעַ כִּי לֹא בָּאָה בּוֹ מִן הַיְּסוֹדוֹת, כַּאֲשֶׁר רָמַז בְּנֶפֶשׁ הַתְּנוּעָה (בראשית א':כ'), גַּם לֹא בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִן הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים, אֲבָל הִיא רוּחַ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה, כִּי הַנּוֹפֵחַ בְּאַפֵּי אַחֵר מִנִּשְׁמָתוֹ יִתֵּן בּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לב ח) "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם", כִּי הִיא מִיְּסוֹד הַבִּינָה בְּדֶרֶךְ אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. וְהוּא מַאֲמָרָם בְּסִפְרֵי (ריש פרשת מטות), נְדָרִים כְּנִשְׁבַּע בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, שְׁבוּעוֹת כְּנִשְׁבָּע בַּמֶּלֶךְ עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר, "חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ" וְגוֹמֵר (מלכים ב ד ל). וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה (ספר הבהיר אות נז), מַאי "וַיִּנָּפַשׁ", מְלַמֵּד שֶׁיּוֹם הַשַּׁבָּת מְקַיֵּם כָּל הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּנָּפַשׁ". וּמִכָּאן תָּבִין דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. וְדַע כִּי הַמִּתְחַכְּמִים בַּמֶּחְקָר חָלְקוּ בָּאָדָם, מֵהֶם יֹאמְרוּ (ראב"ח הנשיא ראב"ע שמות כג כה) כִּי בָּאָדָם שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת, נֶפֶשׁ הַגִּדּוּל כַּצּוֹמֵחַ, אוֹ תֹּאמַר בָּזוֹ כֹּחַ הַגִּדּוּל, וּבוֹ עוֹד נֶפֶשׁ הַתְּנוּעָה, שֶׁהִזְכִּירָהּ הַכָּתוּב (לעיל א כ-כד) בַּדָּגִים וּבַחַיָּה וּבְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, וְהַשְּׁלִישִׁית הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת. וּמֵהֶם יֹאמְרוּ (שמונה פרקים להרמב"ם ח"א) כִּי זֹאת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּאָדָם מִפִּי עֶלְיוֹן בָּהּ יִמָּצְאוּ שְׁלֹשׁ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה, וְרַק הִיא יְחִידָה. וְהַכָּתוּב הַזֶּה כְּפִי מַשְׁמָעוֹ יִרְמֹז כֵּן, כִּי יֹאמַר שֶׁיָּצַר הַשֵּׁם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וְהָיָה מֻטָּל גֹּלֶם כְּאֶבֶן דּוּמָם, וְהקב"ה נָפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וְאָז חָזַר הָאָדָם לִהְיוֹת "נֶפֶשׁ חַיָּה", שֶׁיִּתְנוֹעֵעַ בָּהּ כְּמוֹ הַחַיּוֹת וְהַדָּגִים שֶׁאָמַר בָּהֶם (לעיל א כ כד) "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" וְ"תוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה". וְזֶה טַעַם "לְנֶפֶשׁ חַיָּה", כְּלוֹמַר שֶׁשָּׁב הָאָדָם לִהְיוֹת נֶפֶשׁ בָּהּ חַיִּים, אַחֲרֵי שֶׁהָיָה חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה, כִּי הַלָּמֶ"ד תָּבֹא בְּהִפּוּכִים, כְּמוֹ "וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (שמות ד ט) "וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שם ד ג) "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה" (שם יד כא). אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ב':ז') אָמַר, וַהֲוָת בָּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא. נִרְאֶה שֶׁדַּעְתּוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁהֵם נְפָשׁוֹת שׁוֹנוֹת, וְזֹאת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת אֲשֶׁר נְפָחָהּ הַשֵּׁם בְּאַפָּיו הָיְתָה בּוֹ לְנֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת. וְכֵן נִרְאֶה לִי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ, מִמָּה שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין סה), רָבָא בְּרָא גַּבְרָא, שַׁדְּרֵהּ לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי זֵירָא, הֲוָה מִשְׁתַּעֲיָה לֵיהּ וְלָא אִשְׁתַּעִי, אָמַר דְּמִן דְּחַבְרַיָּא אַתְּ, תּוּב לְעַפְרָךְ. וּבְוַיִּקְרָא רַבָּה (לב ב), אָמַר רַבִּי אָבִין, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הַגּוּף אוֹמֵר לַנְּשָׁמָה, וְהַנְּשָׁמָה אוֹמֶרֶת לַנֶּפֶשׁ, וְהַנֶּפֶשׁ אוֹמֶרֶת לַמַּלְאָךְ. וְכֵן "רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף" (איוב לד יד) יוֹרֶה כְּפִי מַשְׁמָעוֹ שֶׁהֵן שְׁתַּיִם, וְאִם כֵּן יֹאמַר הַכָּתוּב "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם", יְצִירַת תְּנוּעָה שֶׁהָיָה הָאָדָם נוֹצָר, כְּלוֹמַר בַּעַל תְּנוּעָה, כִּי הַיְּצִירָה הִיא הַחַיּוּת וְהַהֶרְגֵּשׁ שֶׁבָּהֶם הוּא אָדָם לֹא גִּבּוּל הֶעָפָר, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם" (בראשית ב':י"ט), וְאַחֲרֵי שֶׁיְּצָרוֹ בְּהַרְגָּשָׁה נָפַח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים מִפִּי עֶלְיוֹן, לְהוֹסִיף הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת עַל הַיְּצִירָה הַנִּזְכֶּרֶת, "וַיְהִי הָאָדָם" כֻּלּוֹ "לְנֶפֶשׁ חַיָּה", כִּי בַּנְּשָׁמָה הַזֹּאת יַשְׂכִּיל וִידַבֵּר, וּבָהּ יַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂה, וְכָל הַנְּפָשׁוֹת וְכֹחוֹתָן לָהּ תִּהְיֶינָה. וְהַלָּמֶ"ד הַזּוֹ לָמֶ"ד הַקִּנְיָן, כְּמוֹ "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי" (מלכים א כ ד), "לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו" (ויקרא כה ל), "לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי" (תהלים קיט צד), אוֹ יֹאמַר שֶׁחָזַר כֻּלּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה וְנֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר, כִּי כָּל יְצִירוֹתָיו הָיוּ עַתָּה לַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת: