פרשנות מצטטת על קהלת ט:ח

ועשית מזבח מקטר קטורת. להקטיר עליו קטורת מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא כעין שעושין המלכים מוגמר ובשם ומזבח העולה כגון בית המטבחיים ושולחן ומנורה והמטבחיים רחוק משבט של מלך והשולחן והמנורה ומוגמר קרוב יותר ובית קדשי הקדשים חדר המלך ומקום כסאו ולא מפני שהק' צריך לזה כי לו כל חייתי יער בהמה ועוף וכמו שנאמר (תהילים נ׳:י״ב) אם ארעב לא אומר לך אלא שהק' חפץ להצדיק את ישראל וכמו שאמרו החכמים רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה תורה ומצות ולכך שיכן שכינתו ביניהם שתהא אימתו ויראתו עליהם ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות נדרים ונדבות חטאות ואשמות תמידין ומוספין לכפר עליהם שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו ויודע שהוא נקי נזהר יותר מלחטא ומלכלך עצמו בחטא ואם לא ידע שמתכפר לו וחוטא היום ולמחר יסבר הריני מלוכלך בחטאים שוב אינו נזהר על עצמו וכן אמרו רבות' כיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולכך קבע הק' לישראל קרבנות להתכפר בהם וי"ה למחילה ולסליחה שלא ירגילו לחטאים משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים כל זמן שבגדיו מלובנים הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך וכיון שנתלכלכו אינו נזהר בהם ולכך צוה הק' על העבודה ועל הקרבנות וזהו שאמר שלמה (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

וכל אלו החלקים מרומזים בתורה הק' הנקראת אש [והא דכתיב אש דת, ולא דת אש, ובתנחומא פ' וישב משמע שהתורה היא נקראת אש דת, והקב"ה נקרא אש אוכלה, ע' יומא ספ"א, לרמז עוד על מש"כ הרמב"ן בהקדמה לפי' התורה. וכל התורה הי' צירופי שמותיו ית', והיא מקורה, ומבואר אצלי בפי' על שה"ש עה"פ שמן תורק שמך, שמשמותיו הק' הורק ונעשה מצות המשולים לשמן, כמבואר במדרש קהלת עה"פ ושמן על ראשך ל"י, וכתיב כי נר מצוה וגו', וזהו מתחלה אש ואח"כ נצרף ונעשה דת].

הָסִירוּ אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם״. לְפִי שֶׁכָּל מַעֲשֶׂה קָדְמָה לוֹ הַמַּחֲשָׁבָה, וְהִרְהוּר עֲבֵרָה קוֹדֵם שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה. וְעַל כֵּן צִוָּה לָהֶם לְטַהֵר תְּחִלָּה חֵטְא הַהִרְהוּר וְאָמַר ״הָסִירוּ אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם״ מַמָּשׁ, כִּי אָמַר יַעֲקֹב ״אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם״ (איוב א:ה), וְהָיוּ מְהַרְהֲרִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבְּיָדָם, ״וְהִטַּהֲרוּ״. כִּי עַל יְדֵי זֶה יִבְרָא לָכֶם ה׳ לֵב טָהוֹר. אוֹ יֹאמַר עַל סְתָם הִרְהוּר חֵטְא הַבָּא מִצַּד הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁנִּקְרָא אֱלֹהֵי נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם, כְּאָמְרָם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קה:) ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר״ (תהלים פא י) – אֵיזוֹ אֵל זָר שֶׁבְּתוֹךְ גּוּף הָאָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה יֵצֶר הָרָע. וְאַחַר כָּךְ הִזְהִירָם עַל תִּקּוּן חֵטְא הַמַּעֲשֶׂה לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים וְהַלְבִּישׁוּ אֶתְכֶם מַחֲלָצוֹת, כִּי מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַמַּלְבּוּשׁ כִּנּוּי אֶל הַמַּעֲשִׂים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ט ח) ״בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים״. עַל זֶה אָמַר ״וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם״. ״וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל״, כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מְלֻכְלָךְ בְּחֵטְא וְעָוֹן, עַד אֲשֶׁר יְתַקְּנוּ תְּחִלָּה חֵטְא הַהִרְהוּר וְהַמַּעֲשֶׂה. ״וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם״, כִּי בְּזֶה תִּקְּנוּ חֵטְא הַמַּעֲשֶׂה וְהַהִרְהוּר כְּאֶחָד, הַמַּעֲשֶׂה כִּפְשׁוּטוֹ בְּבִטּוּל הָעֲבוֹדָה זָרָה אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְהַסָּרַת הַיֵּצֶר הָרָע אֵל נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹכָם מַמָּשׁ רָמַז גַּם כֵּן בְּאָמְרָם ״אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם״, כְּאָמְרָם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה לד י) שֶׁהָרְשָׁעִים בִּרְשׁוּת לִבָּם, אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּם בִּרְשׁוּתָם וּבְיָדָם. וְזֶהוּ ״אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם״ – הוֹרוּ שֶׁזֶּהוּ שֶׁבְּתוֹכָם הֲרֵי הוּא בְּיָדָם, זֶהוּ רֶמֶז נָכוֹן קָרוֹב לִשְׁמֹעַ.