פרשנות מצטטת על רות ב:טז

המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו':
זוג זוג פירושו תפילין של ראש ותפילין של יד והוא שיניח של יד בידו ושל ראש בראשו לפי שהוא סובר כי שבת זמן תפילין. ור"ג אומר שבת לאו זמן תפילין ואסור להניחן בשבת אבל התירו לו ללובשן כדי להצילן שלא יאבדו ומפני זה מצילין ב' ב' רוצה לומר שיקשור שנים של ראש בראשו ושנים של יד בידו והני מילי כשהם ישנים ברצועותיהן וקשריהם אבל אם היו חדשים בלא רצועות ובלי קשרים לא נטריח עליו להצניען כי שמא הוא קמיע עשוי בצורת תפילין ותכונתן. וצבתים כמו אגודות והוא מגזרת שול תשולו לה מן הצבתים (רות ב׳:ט״ז) וכמו כן כריכות וההפרש ביניהם כי צבתים הוא שיהיו של ראש ושל יד בלבד קשורות אחת עם השנית בלבד וכריכות הוא שיהיו רבות קשורות קשר אחד. וזה שאמרנו מחשיך עליהם בתנאי שיהיו כ"כ רבות שלא יוכל במה שנשאר מן היום להביאן זוג זוג דרך מלבוש כמו שזכר. ואמר ובסכנה מכסן כגון שיהיה עת צרה ב"מ שאם נמצאו בידו יגיענו היזק אבל אם הוא ירא מליסטין בלבד יוליכם כולם פחות פחות מארבע אמות כאשר בארנו בפרק אחרון משבת. ואין הלכה כרשב"ג:

עגלות צב. אין צב אלא מחופים, וכן בצבים ובפרדים (ישעיהו ס״ו:כ׳) עגלות מכוסות קרויות צבים (רש"י), ור"ש ב"מ אמר עגלות צב תרגומו כד מחפיין והם כלים מעצים מחוברים שנושאים בהם בני אדם ע"ג בהמה (זענפטע), ותרגום ירושלמי עגלן מזווגן כלומר כל עגלה היה לה זוג בקר המושכים אותה, לדעתו מלת צב נרדף עם של תשלו לה מן הצבתים (רות ב׳:ט״ז) שפי' אגודה, וכמורגל בתלמוד מצאן צבתים צבתים ר"ל אגודות קשורות יחד, ומזה שם כלי צבת בצבת עשוי' שני חלקים המחוברים וקשורים יחד (עמ"ש בפ' בא צבאות ה'), וכן עגלות צב זוג בקר אגודים וקשורים בעגלה. ובתיב"ע עגלן מחפן ומטקסן, הוסיף מלת מטקסן שענינו סדר ותכונה, כי ומדדו את תבנית ותכונתו תרגומו וטקוסי', שהיו העגלות מתוקנות על סדר ראוי ותכונה יפה, ויהיה צב מן צבי לכל ארצות לשון יופי והדור. עמ"ש בויקהל במראות הצובאות:

וצבאיו ופקדיהם. הפקודים הם בעצמם הצבא ככתוב בהם כל יוצא צבא, לכן יאמרו המפרשים שהוי"ו הוא לביאור כלומר צבאיו דהיינו פקודיו. ואין בזה טעם, אחר שהוזכר בכל שבט ושבט הפקודים שהם יוצאי צבא, מה לו לכפול אותו בזו הפרשה עוד הפעם בכל שבט ושבט. וכבר ראית דעת רש"י ודעת רמב"ן בפירוש יוצא צבא. ונראה לי כי צבאיו ופקדיו הם שני חלקים, פקודיו הם הנמנים מבן עשרים שנה ומעלה, וצבאיו הם שלא באו לכלל מנין והם אנשי בית אב, וזה, כל הנשים הבנים והבנות של הנמנים, אין ספק כי כל אלה היו נוסעים עם שבט שלהם בנסוע המחנות, ולא היה להם גבול מיוחד נפרד לעצמם, ככתוב וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה טבו אהליך יעקב, שראה פתחיהן שלא היו מכוונין זו כנגד זו שלא יציץ לתוך אהל חברו, כי כל איש היה לו אהל מיוחד לאשתו ולאנשי ביתו, וכאשר יחנו כן יסעו כתיב. מבואר מזה כי בכל שבט ושבט היה שני חלקים כללים. הא' הנמנים מן כ' ולמעלה, והם נקראים פקודים. הב' אנשי בית של כל אחד ואחד, והם נקראים לדעתי צבאיו, כי אין צבא בכל מקום על חיל היוצא למלחמה, כי גם בלויים שאינם מיוצאי מלחמה רק מיוחדים לעבודת המקדש נאמר עליהם צבא (לקמן ד' ג') כל בא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד, אבל שם צבא הונח על כל התחברות אנשים יחדיו לעשות דבר מן הדברים, חיל היוצא למלחמה נקרא צבא להתאחדותם בכנופי' חדא, וכן אנשי משמר מן הלוים המתחברים יחדיו לעמוד על משמרת עבודת המקדש נקרא צבא, כלומר חברה, (געזעללשאפט, פעראיין) וכבר דברנו מזה בפ' בא י"ז מ"א בצבאות ה'. ועיקר שרש צבא שתי אותיות צב, ומזה שול תשלו לה מן הצבתים (רות) והוא כרך שבלים (בונד) חבור שבלים נפרדים. ומזה לרבותינו ארחן רחיקא וצבתן בסימא (סוכה נ"ב) לצבתא בעלמא (פסחים פ"ט) צבתא דחרש, אימא בברתה מצטבתא, על ההתחברות בני אדם יחד (פעראייניגונג) (עיין ערוך צב) כן כל אנשי בית אב, אשתו בניו ובנותיו הכרובים אחריו ונטפלים עמו אחרים ודבוקים אליו נקראו צבאיו (זיינע אנהאֶנגער, אנגעהאֶריגע) ואמר הכתוב כאן בכל אחד מן השבטים צבאיו ופקדיו להודיענו שלא היה איש מהם נפרד ונבדל מאנשי ביתו אף בדרך מסעתם ולא היתה כאן סבה להיות לאחד מהם דעתו מוטרדת בדאגה ממעמד אנשי ביתו. וכן הזכיר כאן בכל דגל מלת לצבאותם על כוונה זו. והלמ"ד יורה על הצירוף כמלת עם, כמו השלימה אל בני ישראל (יהושע י"ט) תרגומו עם בני ישראל וכן את כל פשעיהם לכל חטאתם, וטעם לצבאותם, הדגל היה במחנה עם הצבא של כל אחד ואחד, (נעבסט איהרען אנגעהאֶריגען):

מודה רבי בצבתים - דאין אחד מוחזק בשל חבירו שדרך ליקח צבת אחד מאיש זה וצבת אחד מאיש אחר לשון צבת כמו שול תשולו לה מן הצבתים (רות ב׳:ט״ז):