וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֙שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקּֽוֹצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃
ברטנורא
אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובית צביטתו. כל תשמיש ותשמיש שבו, חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה, שאם נטמא זה לא נטמא זה. ובטומאות דרבנן קאמר, שאם נטמאו אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו ולא בית צביטתו, ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופי׳ בית הצביטה, בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי. (רות ב׳:י״ד). ואית דגרסי בית הצביעה, לשון אצבע, שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה, כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי:
משנת ארץ ישראל
המטבל בשדה פטור – מטבל הוא מי שמטביל את הירק במלח או בחומץ, אבל ללא בישול. ההטבלה הייתה פעולה רגילה, ולמעשה כמעט לא אכלו ללא הטבלה, על כן המשנה מדגישה שבכל סעודה מטבילים ירקות12ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ד, ושם הראינו שבבבל לא נהגו להטביל ירקות, אם כי כמובן הכירו את שיטת הכנת המזון הזאת, ואת צורת אכילתם של ירקות בטיבול. . קדמונינו גם טיבלו פת לחם: "וטבלת פִתך בחֹמץ" (רות ב יד), "שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ בשעת השרב א"ר יונתן מכאן שמוציאין מיני חמצים לגרנות" (ויקרא רבה, לד ח, עמ' תשפט). הטבילה הרגילה הייתה בחומץ, על כן נקבע שהמוציא מיני משקאות בשבת חייב: "היין כדי לשתות בו מזון שתי סעודות, והשמן כדי לוכל בו מזון שתי סעודות, והחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות" (תוס', עירובין פ"ו ה"ג), והבבלי מסביר שהכוונה לטבילת ירק, זיתים ובצלים (כט ע"א).
אלשיך
או אמר לשון השנה לומר שלא על נחת הדישה יגיע עד הבציר כ"א בממהר לעשות ישיג. כי השגה תורה על רדיפה. והנה היה מקום לומר אולי יש מקום שקדמו גשמים למקומות זולתו. ומתחילים לדוש הקודמים כי שם קדומה התבואה. ואח"כ אשר לא המטיר להם מיד. וע"ד זה נתארך זמן הדיש. לז"א הנה לא אקדים לאלו למזולתכם כ"א גשמיכם כל כלכם יהיו בשוה בעתם. ואעפ"כ והשיג למה שהוא לכם דיש את בציר. וכן עם שהעצים שבכללם הכרמים לא יתן רק פריו הנהוג. עכ"ז משתלח ברכה בידיכם בבואכם לבצור. שירבה אז שישיג את זרע. ואחר שנתברך במשלוח ידכם. עוד יתברך במעיכם כי ואכלתם לחמכם לשובע שהוא מעין משז"ל על רות (ברות רבה) ותאכל ותשבע שנשתלחה ברכה במעיה. אך זה לא יהיה רק בלחם שתרגישו שביעה באכילה קלה. אך לא ביין הבציר ששובעו הוא שכרות. וע"פ דרכו לימד ד"א שאין לשתות כדי לשבוע כאשר בלחם. ולא הזכיר ברכת צאן ובקר. כי אין הענין פה רק בברכות הארבע עולמות כמדובר. והמקנה לא מן השמים הוא ולא מן הארץ. ולהיות כי רוב תבואות גורם חמוד מלכיות את הארץ. כענין ויהי כי זרע ישראל כו'. לז"א וישבתם לבטח בארצכם. הנה גמר ענין ב' המתנות והמסתעף מהן. ובא והתחיל בג' מעולם המלאכים. ואמר ונתתי שלום כו'. ולא בלבד מבני אדם כי אם גם מכתות חיצונים יהיה לכם שלום. כי הנה ושכבתם ואין מחריד וגם מבני אדם כאומרו ורדפתם וכו'. והקדים ואמר והשבתי וכו'. והוא כי הנה השלום האמתי הוא שלא יהיו בעולם זולת ישראל. אך הנה הוא ית' נתן לזה ב' טעמים. (א) פן תהיה הארץ שממה. (ב) פן תרבה עליך חית השדה שיגיעו עד יישוב ישראל. ע"כ אמר הנה אבטל בתחלה הטעם הא' והוא והשבתי חיה רעה מן הארץ. ואח"כ אתחיל לפנות האויבים מלפניכם. והוא כי לא בחרב וחנית תנצחום כי הלא וחרב לא תעבור בארצכם שלא ימצא חרב בארצכם כדי שתהרגו בה את אויביכם ועל כל זה ורדפתם את אויביכם בלי חרב וחנית חוץ מארצכם. ונפלו אויביכם לפניכם בחרב שלהם כי יהרגו אלו את אלו איש בחרב אחיו. והנה בתחלה תצטרכו רבים לרדוף. וזהו ורדפתם לשון רבים ובזכות הרבים ונפלו וכו'. ואח"כ תזכו יותר כי ורדפו מכם חמשה מאה. ואח"כ אוסיף להיטיב לכם. כי ומאה מכם רבבה ירדופו שהם אחד למאה. ועוד מעט אוסיף להיטיב לכם. כי לא תהיו צריכים לרדוף כי אם בבואם וימצאו לפניכם יפלו בחרבם שתבא בלבם שיחרדו ויפלו איש בחרב אחיו. וז"א ונפלו אויביכם לפניכם ולא אמר לפניהם. אם היה חוזר אל החמשה או אל המאה הנזכרים שמדבר בם שלא לנוכח. כאומרו ירדופו הנה שהשבתי חיה רעה מן הארץ. באופן שאין פחד שבהתרוקן הארץ מהאומות תרבה עליכם חית השדה ואח"כ על ידכם תתרוקן הארץ מהם. וש"ת הלא עוד יש עיכוב אחר שצריך לתקן. והוא פן תהיה הארץ שממה. לז"א אל תחושו כי הנה ופניתי אליכם והפריתי וכו'. שלא אניח אומה זולתכם באופן לא תהיה לי פניה כ"א אליכם. וזהו ופניתי אליכם. ולבל תהיה הארץ שממה והפריתי אתכם והרביתי אתכם. ולא תחושו אם תהיו רבים בח"ל. כי הנה והרימותי את בריתי אתכם הוא הברית אשר כרתו ליעקב. לתת לו נחלה בלי מצרים. שזרעו יהי מלא כל הגוים אומרו ית' (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה כו'. ולא יעלה על רוחכם כי יהיה לרבוי העצום ההוא דוחק בלחם. כ"ח עם הרבוי ההוא אודיעכם כי הנה ואכלתם כלכם מה שהוא ישן נושן הוא פירות שלשנה הקודמה לשנה שעברה. ואח"כ לא יספיק המקום של הישן נושן שנתרוקן להחזיק פירות של שנה זו. כי אם גם הישן של שנה שעברה מפני חדש תוציא מהאוצרות. לשים החדש במקום הישן נושן ובמקום הישן. ואחר שגמר המתנה הג' וכל המסתעף ממנה. התחיל בד' ואמר ונתתי משכני כו'. שהוא כי תהיה שכינה שהיא משכני. תהיה עמכם. ועל פי דרכו כיוון. לבל יאמרו ישראל הלא צר לנו שע"י הרבוי נפרוץ ונשב בח"ל. וטוב לנו הברכה ראשונה וישבתם לבטח בארצכם. אל תחושו כי הלא ונתתי משכני בתוככם. ומה לכם עוד קדושה בארץ אם לא כי שם שכינה שורה. והלא זה יגדל לכם כי בכל מקום תהיה השכינה עמכם באופן כי גם שם יהיה מקום קדוש. ולא עוד אלא שלא יהיה המשכן חוץ מגויתכם. כי אם בתוככם ממש שתשרה שכינתי בנפשכם שבקרבכם ממש. כי תהיו מרכבה אל השכינה. ואל תחושו שיקרכם כעת עמדכם במעמד הר סיני. שלא יכול חומר גופיכם לסבול רוחניות השכינה. ואז הנפש אשר היא שלי חצובה מתחת כסא כבודי געלה בכם ודבקה בשכינה ויצאה. ונותרתם פגרים מתים. כי הנה לא יקרה אתכם כך. כי אם אפי' שאתן משכני בתוככם. לא תגעל נפשי היא הנפש שלי שבקרבכם אתכם ותשארו חיים בגוף ונפש. ועוד מעט ותזכו שלא בלבד שכינתי. כ"א גם בעצמי מה שאני עושה עם הצדיקים משוללי גוף בגן עדן שאני מטייל עמהם כנודע. אעשה עמכם גם פה בארץ כי והתהלכתי בתוככם שאטייל עמכם. ואז שתהיו כרוחניים. אהיה אני נאות ומתייחס להיות לכם לאלהים. וגם אתם להיות לי לעם שתהיו גם אתם נאותים אלי כדרך מז"ל (במדרש ש"ט בתהלים כ"ד) על פסוק צדק לבשתי וילבשני. יש נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו. ויש לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו. אמר איוב אני נאה לצדק והצדק אלי. וכן ארז"ל על מזמור לדוד לדוד מזמור. כך היה המזמור נאה לדוד כמו דוד למזמור. כן יאמר פה והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. כך אהיה נאה לכם כמו אתם לי. ומכל זה שאמרתי אין כל חדש. כי אני ה' אלהיכם שעשיתי כיוצא בזה. כי הנה הוצאתי אתכם מאמ"צ. שהכיתים וגם שדדתי המזל. וזהו מהיות להם עבדים. שהיה המזל מחייב שעבד במצרים לא יצא לחירות. ולא בלבד הכניעו כי אם גם ואשבור מוטות עולכם והיא כי מצריים שהיה עולם על צואריכם היו לו שתי מוטות להשען. הם מזל טלה ועוזא שרו של מצרים. ואשברה את הטלה בשחיטת הפסח הוא טלה ומכת בכורות שעל ידו נשבר כח מזל טלה הוא בכור שיש במזלות. ושיבר השר שהוא מלאך ונשבר ונדכה על שפת הים. כמ"ש ז"ל (בשמות רבה פ' כ"ב ובזוהר בשלח) מתים לא נאמר אלא מת הוא שר של מצרים ששמו מצרים. וראוהו מת על שפת הים. הנה ששידדת גם מה שמעולם המלאכים הוא. ומזה קדשתי אתכם גם את גופכם. שהולכתי אתכם להר סיני לזכות לשני קוממיות. חירות מגליות חירות ממלאך המות כי נתקדש שם. כן יהיה עתה שתתקדשו עד גדר שאתהלך בתוככם ואתם בגוף ונפש: