פרשנות מצטטת על רות ג:ג

[ו]ברחיצה – ניקוי הגוף. בעיני חכמים ניקיון ראשוני הוא צורך חיוני. משפט זה ברור ומובן לאדם המודרני, ברם בעולם הקדום לא היה הניקיון מוסכמה מקובלת על הכול. בתנ"ך הרחצה קשורה בדרך כלל לטהרה, במסגרת הפולחן הדתי. אמנם, רחצה נזכרת גם במסגרת תהליך ההתייפות של אישה לקראת אירועים מיוחדים: כך, למשל, רות רוחצת לפני פגישתה עם בועז (רות ג ג)⁷⁸⁴בת שבע התרחצה על הגג (שמואל ב יא ב), ולא נאמר האם זה היה מנהג רגיל או אירוע מיוחד. . מהאזכורים הבודדים יוצא שהרחצה לא הייתה בבחינת מעשה שבכל יום אלא פעולה מיוחדת. את הרחצה כאורח חיים הביאו למזרח היוונים, והיא אפיינה את התרבות הרומית. חז"ל אומרים שאם הדיר אדם את אשתו לבל תרחץ הוא יכול לאכוף את הנדר לכל היותר במשך שבוע בכרך (עיר הפוליס) ובמשך שבועיים בכפר; מעבר לכך הנדר נחשב מופרז, ואם הבעל עומד על נדרו עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה (ירו', כתובות פ"ז ה"ד, לא ע"ב). הווה אומר, רחצה שבועית נחשבה לדבר שבהכרח. אי-רחיצה מופיעה ברשימה של דברים שנחשבים לעינוי נפש, יחד עם הימנעות מאכילת פֵרות או איסור התקשטות (לאישה) (משנה, נדרים פי"א מ"א ועוד).

ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק וגו׳. י״ל מה טעם אמר שמלותיו ולא אמר בגדיו כמו בראובן. ג״כ וישם שק במתניו ולא אמר ויחגור שק כמו חגרו שקים. או וילבש שק כמו במרדכי. ג״כ מה טעם זה האבילות המרובה. ועם היות שאין מתנחמין על החיים כדרז״ל (שם) עכ״ז לא היה ראוי לו לעשות אבילות באלו המעשים. ג״כ מהו ויקומו ולא אמר ויבואו. ג״כ אומרו כל בניו וכל בנותיו שאין דרך להיות המנחמים קטנים וקטנות. ג״כ מה טעם ויאמר כי ארד אל בני אבל וגו׳. כי מה השיב להם בכך. ונראה לפרש שיעקב התאבל על יוסף בשני מיני אבילות. א׳ מצד חסרון אדם גדול וצדיק כיוסף שזה ראוי לכל להתאבל עליו. ב׳ מטעם שהוא בנו שלא היה לו זכות להגן עליו ועונותיו הטו אלה. ולזה הוא שידע ערכו קרע בגדיו הנחמדים שהם שמלותיו. ע״ד שמלה לכם קצין תהיה לנו. וכמו ושמת שמלותיך עליך הנז׳ ברות כנז׳ בדרז״ל (בירושלמי דפאה פ״ה ה״ז. וברות רבה) וזה הוא מצד אבילות הכולל אפי׳ שלא היה בנו היה עושה זה וכנז׳. הב׳ אמר וישם שק במתניו שהוא שם על בשרו מבפנים השק דבוק על בשרו תחת בגדיו ונתנו על מתניו לרמוז על התאבלו על בנו שיצא ממתניו ומחלציו והתנהג בזה האבילות שבצנעא ימים רבים. אח״כ הרגישו בו כל בנותיו וכל בניו. וראו שמה שהוא עושה הוא סימן רע להם. כדרז״ל (מ״ק כ״ז) כל המתקשה על מתו יותר מדאי. על מת אחר הוא בוכה. ולזה קמו כנגדו לבטל ממנו הדבר בהכרח. או ירצה שקמו כנגדו בטענה חזקה ואמרו לו למה לא יתנחם בשביל א׳ והרי יש לו בנים ובנות ובניהם אחריהם. וז״ש כל בניו וכל בנותיו. והשיב להם שאינו חושש מהם אפי׳ שהם רבים. כי הוא בוכה ומתאבל על בנו שאין אחד מהם ממלא מקומו. וכפי הפי׳ הראשון ירצה כי ארד אל בני אבל שיתנהג באבילות כל ימיו על בנו שלא הגין זכותו עליו. וכמה חסידים בוכים ומתאבלים כל ימיהם כשרואים שנכשלו ח״ו באיזה דבר ואפי׳ קל כענין ר׳ יהושע בן חנניה שהיה מתענה כל ימיו שהושחרו שניו לפי שאמר בושני מדבריכם ב״ש כמוזכר בחגיגה כ״ב. וי״מ שהשיב להם אדרבה שיותר טוב שלא יראוהו שמח אלא עצב שלא יקטרג עליו השטן. עוד ע״ד שאמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי כלומר אשכחה לגמרי מן הלב או לפחות אעפ״י שלא אשכח מן הלב אעזבה פני פנים של זעם ועצבון ואבליגה כלומר אתחזק לפני בני אדם כמי שאין לו צער יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני שהוא מפחד שלא יקטרג עליו וגו׳. מהרס״ו זללה״ה:

אשורים ולטושים. שֵׁם רָאשֵׁי אֻמּוֹת (בראשית רבה), וְתַרְגּוּם שֶׁל אֻנְקְלוֹס אֵין לִי לְיַשְּׁבוֹ עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא שֶׁפֵּרֵשׁ לְמַשִּׁירְיָן, לְשׁוֹן מַחֲנֶה, וְאִם תֹּאמַר שֶׁאֵינוֹ כֵן מִפְּנֵי הָאָלֶ"ף שֶׁאֵינָהּ יְסוֹדִית, הֲרֵי לָנוּ תֵּבוֹת שֶׁאֵין בְּרֹאשָׁם אָלֶ"ף וְנִתּוֹסְפָה אָלֶ"ף בְּרֹאשָׁם, כְּמוֹ חוֹמַת אֲנָךְ (עמוס ז) שֶׁהוּא מִן נְכֵה רַגְלַיִם, וּכְמוֹ אָסוּךְ שָׁמֶן (מ"ב ד), שֶׁהוּא מִן וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ: