פרשנות מצטטת על רות ג:י

(לח) ואמר ברוכה את לה'. הלשון יצא ממ"ש בועז לרות (רות ג) כשאמרה לו ופרשת כנפיך על אמתך והשיב לה ברוכה את לה' (וענין בועז ורות הוא כענין אדם וחוה, שכולן רומזין בשרשן לזווג זו"ן, ועבז"ח רות שם), ואולי י"ל כאן שברכה זו רמז לברכת אירוסין^[ח]ואף לפמ"ש הרמב"ם בתשובה(שהובא בראש ספר מעש' רוקח על הרמב"ם) שלא יברך החתן לעצמו ברכת ז' ברכות, נראה דהיינו דוקא אלו שהן ברכה לחתן וכלה, ואין ראוי שיברך א"ע, אבל ברכת אירוסין שאינה אלא במקום ברכה על הקדושין האמורה בירושלמי פ' הרואה וכמ"ש הריטב"א פ"ק דכתובות, א"כ הרי היא כברכת המצות ויכול החתן לברכה, ואדרבא מקום לומר שטוב יותר שיברך בעצמו:, ולקמן ס"פ אמר שברכת נשואין בירך הקב"ה כשהכניסה לחופה (ואפשר רמז לדבר לפ"מ שרמז הרמב"ן בפי' התורה במלת זאת שהוא מענין זאת הברכה, ועי' בת"ז (קלח.) דעצם מעצמי ובשר מבשרי הן ברכה וקדושה, וייחוד הוא גידין ע"ש):

ושלחתה לנפשה אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר (יג טו) ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט:

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך וגו'. ענין הכתוב בשתי לשונות גלוי ונסתר כי בתחלה לקול יי' אלהיך ובסוף אמר כי אני י"י רופאך והענין יובן ממלת לקול וממלת אני כי הם רומזים לשכינה. והנה השם הנכבד מדבר ואומר אם שמוע תשמע לקול י"י אלהיך הזכיר שלשה דברים קול יי' אלהיך שהרמז בהם לשלשה שמות הראשונים של שלשה עשרה מדות אך לא באותו הסדר רק להפך. ובעבור כי המצות נצטוו לנו ממדת רחמים שהוא השם הגדול על כן אמר והאזנת למצותיו כי ממנו נתנה התורה שנאמר מימינו אש דת למו רוצה לומר מהימין והאש דת למו. ודיבור כל המחלה אשר שמתי במצרים הוא דבור השם הנכבד הדנה את המצריים כמו שפרשנו והיא המבטחת אותנו בשנשמור מצות השם וחוקיו יהיה שם הנכבד הנקרא אני רופאינו. דוגמא לדבר מצינו שהשם הנכבד מדבר על השם הגדול ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יי' וכן ושמרו דרך יי' למען הביא יי'. (יהושע א ט') הלא צויתיך חזק ואמץ כי עמך יי' אלהיך ומן הטעם הזה תקנו בברכות ענין גלוי ונסתר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו ונרמז בפסוק ישקני מנשיקות פיהו וגו'. ויש לי בזה שתי כוונות האחת דרך חכמי הקבלה. והשנית מה שנראה לי כוונת רז"ל בספר הזוהר והנני מאיר עיניך בשתיהן והב"ה יחשכנו משגיאות. כוונת הרמב"ן ז"ל ושאר חכמי הקבלה היא כי הדיבור לנכח הוא לתשובה הנקרא מלך עולם כי היא המלך והעולם רומז לתפארת ישראל על שם שהוא מעמיד השש קצוות ברצון סבת הסבות המשפיע אליו ורוצה לומר מלך של עולם וכשאומר אשר קדשנו במצותיו וצונו כוונתו לעולם הנזכר אשר קדשנו במצותיו כי משם נתנה התורה ואם היה אומר קדשתנו היה משמעותו לתשובה ואינו אלא התפארת שהוא עיקר העולם המקדש אותנו ואשר עשה לנו. אמנם הנראה לי מכוונת רבותינו ז"ל בספר הזוהר. וכן מדברי רבינו יהודה החסיד והרב רבי אלעזר מוורמישא והסברא נותנת כי הדיבור לנוכח הוא לשכינה הנקראת אתה ולתפארת ישראל מדבר בנסתר כי השכינה היא הצריכה לברכה כמה דאת אמר ברוכה את ליי' בתי (רות ג י') וכבר רמזתי זה: