פרשנות מצטטת על שופטים א:ח

יחי ראובן. הנה החל מהבכור כי כן המשפט ולא הזכיר שמעון בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו. ואם יטעון טוען למה בירך ראובן. התשובה כי יעקב ברכו והברכ' היא אל תותר שיהיה כאחד מאחיו. ואחר ראובן הזכיר יהוד' שהוא בעל דגל והוא עולה בתחלה למלחמה ואחר כן לוי ואחריו בנימין בעבור היות הלוים דרים בירושלים שהיתה בין יהודה ובין בנימין כן כתוב. ואחר כן שבט יוסף שלא יאחרנו וכבר הקדים אחיו הקטן ואחר כן זבולון בעבור שהוא נלחם ואחר כן יששכר. וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד שהוא עם דגל בני הגבירו' ואחר כן דן שהוא בעל דגל ואחר כן נפתלי כי הוא גדול מאשר:

24. הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה. כל הברייתא (בשם התוספתא) נעתקה בס' יחוסי תו"א ערך טבי, הוצ' הרי"ל מיימון, עמ' תמ"ה. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. וכל הברייתא שלנו בירושלמי פ"ו ה"ט, נ"ה ע"ג, ובבבלי מ"ה ב'. ועיין ספרי נשא סוף פי' ל"ה, עמ' 40, וס"ז שם, עמ' 245. ופירש במאירי למשנתנו: ואם גילח במדינה, ר"ל בירושלם. וכן משמע מדברי הר"מ פ"ח מה' נזירות ה"ג. ובתוספות מ"ה ב', ד"ה לא היה, פירשו במדינה מחוץ לירושלים. ובירושלמי הנ"ל הגירסא בברייתא שלנו: חוץ מן הטמא שבגבולין, ואף "גבולין" פירושו חוץ למקדש, או חוץ לירושלים, עיין במלא"ש למשנתנו. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (חלה), עמ' 812. ועיין בספרי הנ"ל סוף פיסקא ל"ה. ובמשנת מדות פ"ב מ"ה: דרומית מזרחית (כלומר, הלשכה שבדרומית מזרחית של עזרת נשים) היא היתה לשכת הנזירים, ששם הנזירין מבשלין את שלמיהן, ומגלחין את שערן ומשלחין תחת הדוד. ועיין בקרן אורה למשנתנו מ"ה ב', ד"ה ואם גילח, ועיין מ"ש להלן.
ואשר למלה "משלח" פירש במיוחס לרש"י מ"ה רע"ב: ומשלח, ומניח. והר"מ (פ"ח מה' נזירות ה"ב): ואח"כ משליכו לאש. ושמעתי מפי פרופ' אברהם שפירא לפני כעשרים וחמש שנה שמשלח פירושו "שורף", דוגמת שימושו במקרא "שלחו באש" (שופטים א', ח': שם ספ"כ; תהלים ע"ד, ז') "ושלחתי אש" (יחזקאל ל"ט, ו'; הושע ספ"ח; עמוס א', ד': שם ב', ה'), ועוד. ונ"ל שבלשון חז"ל בוודאי שימושו כן, שכן אמרו בתוספתא ערכין פ"א ה"י: והיו ישראל משתלחין¹⁶גירסא זו "משתלחין" בטוחה בהחלט, שכ"ה בד ובכי"ו, וכן מעתיקים בשם התוספתא בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' פ"ה ובפי' הר"י ברצלוני לסי יצירה, סוף עמ' 73. מפני האש. ובמקבילה במכילתא יתרו, בחדש פ"ט, עמ' 236: לפי שהיו ישראל משולהבין מחמת אש של מעלן וכו'. ובתנחומא תולדות, הוצ' בובר סי' י"ג, ס"ז ע"א: בשביל שלא ישיב ליחו מן השרב. וברור שצ"ל: שלא ישתליחו¹⁷בובר בהע' פ' שם מביא בשם כ"י פרמא: בשביל שישתלהו מן השרב, ואפשר שטעה וצ"ל: שלא ישתלהו וכו'. ובליקסיקון עתיק של מלים זרות בתנחומא כ"י פריס 1408 (לפי שווב 1408 .Le Ms. Hebrew No וכו', פריס 1913, עמ' 15) מעתיק משם: שלא ישתלהו בשרב. (במלה אחת) מן השרב.

וילך המלך ואנשיו, אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ"ש בגבולי הארץ, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא יב) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי, וכבר בארנו (שופטים א') כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי, וילך המלך ואנשיו להוריש את היבוסי מחלק בני בנימין, ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנהכפי הפשט ערבים עלי דברי הרלב"ג, שבשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שגם כן עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, ועל ידי הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות כאשר יהיה ברחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו עכ"ד. וכפי זה העמידו סמוך לשער העיר שורה של צלמים בדמות עורים, ואחריה שורה של צלמים בדמות פסחים, ואחריהם הצנור מוגיר המים, ומצד השני של העיר היתה המצודה, ובין העיר ובין המצודה עמדו אנשי החיל מוכנים להלחם אל הצד שירצה האויב ליכנס, ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער, ויאמרו לו לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים רצה לומר אי אפשר שתכנס אם לא תסיר תחלה את העורים ואחר כך את הפסחים מניעי המקלות אשר לא יניחוך לעבור את השער וזה שכתוב לאמר לא תבא הנה שהם אומרים וגוזרים שלא תבא הנה (רצה לומר שימנעוך מלבא) (ויתכן כי עם התחבולה הזאת היו מיחסים לצלמים האלה כח אלהות כמו שהיו דרכי עובדי עבודה זרה הקדמונים שהיו מתקנים פסיליהם על ידי גלילים וצירים שיתנענעו וירימו כבדים במלאכה והיו מהבילים לההמון הסכלים כי זו כחו לאלהו, ובזה תשתף גם דעת חכמינו זכרונם לברכה שהיו רומזים בדמותים האלה גם שבועת אברהם או יצחק לאבימלך):

ויביאהו ירושלם. שהלכו משם להלחם על ירושלים: