וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְשׁ֜וֹן אֶל־הַנַּ֨עַר הַמַּחֲזִ֣יק בְּיָדוֹ֮ הַנִּ֣יחָה אוֹתִי֒ והימשני [וַהֲמִשֵׁ֙נִי֙] אֶת־הָֽעַמֻּדִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הַבַּ֖יִת נָכ֣וֹן עֲלֵיהֶ֑ם וְאֶשָּׁעֵ֖ן עֲלֵיהֶֽם׃
הכתב והקבלה
הניחה לי. בברכות צ"ב אמר ר' אבהו אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו מלמד שתפשו משה להקב"ה כביכול כאדם שהוא תופש את חברו בבגדו ואמר לפניו רבש"ע אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם, ופירש"י הניחה לי משמע שהי' אוחז בו, וסוד המאמר הזה בחכמת הלשון כמ"ש רוו"ה, כי כל לשון הנחה בכל המקרא לעולם הוא מקושר עם המונח שהוא המתפעל, כמו ואת אחיכם האחד הניחו אתי (בראשית מ״ב:ל״ג) וינח משה את המטות (במדבר י״ז:כ״ב), ותנח בגדו אצלה (בראשית ל״ט:ט״ז), ויניחו אותו עד הבקר, ויניחו אותו במשמר, ויניחוהו מחוץ לעיר והדומים להם, כי מלת את גם אותי והכנוי תורה על הפעול, ולזאת היה לו למקרא לומר ועתה הניחה אותי, דוגמת הניחה אותי והמישני (שופטים ט״ז:כ״ו), אבל הניחה לי בלמ"ד הקנין משמעו הניחה את אשר לי, ולשון קצר הוא, וכמהו חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד׳:י״ז), ות"י שבקו להון ית פולחנא:
ביאור יש"ר
וימש חשך, זהו ענין אחר נוסף על האפלה שזכר למעלה, כי מלבד החשך הרמוז במלת ויהי, הביא הי"ת עליהם פחד ובהלה בחזיונות זרות שהיו נראים להם עד שנשארו מבוהלים ונרעדים ויצא לבם מרוב אימה, והתורה הסתירה הענין הזה במלת וימש שהוא לשון משוש ואחיזה, ולפי שהפועל הזה הוא תמיד יוצא כמו והמישני את העמודים (שופטים ט"ז כ"ו), לכן אף כאן נושא המאמר הוא החשך והנשוא הם המצרים, ופירושו החושך ימיש אותם, כלומר יאחז אותם ויפגע בם עד שיחרידם, והענין הזה מפורש בקבלה שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים (תהלים ע"ח מ"ט) שמדבר על צרת החושך כי אחריו זכר מכת בכורות, והודיע שהיה בחשך משלחת מלאכי רעים, היינו תמונות משונות שבאו להבעיתם:
מחוקקי יהודה; יהל אור
(לח) כי היה משפטו בדגש בעבור שהוא מפעלי הכפל כשי"ן ימושני (למעלה פ' יב) וכשי"ן "וימשהו" (למעלה פ' כב) כי שרשו "משש" ואם היה דגש בשי"ן היינו קוראים ואמששך, והוא כבד על הלשון, אבל מוש מנאי עין הוא, לשון הסרה כמו "לא ימושו מפיך" (ישעי' נט, כא) ושד"ל כתב או הוא משרש "מוש" כמו "והמישני את העמודים" (שופ' טז כו):