פרשנות מצטטת על שופטים יא:ל

ולפי שבשעת המלחמה נודרים האנשים נדרים ונדבות כמו שאמר (פ' ויצא) וידר יעקב נדר לאמר וכן ביפתח (שופטים י״א:ל׳), לכן סמך אחרי זה כי תדור נדר לה' אלהיך, כי כמו שהקדים למלחמת מדין פרשת נדרים ככה עשה כאן, ור"א כתב כי בעבור שאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, זכר כאן שאותו נדר מתועב אצלו יתברך, אמנם כי תדור אתה נדר לה' לא יהיה כן, ומזה תלמוד כי הפרשה הזאת כבר באה בראשי המטות שנאמר כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וביאר כאן שצריך שיעשה אותה במהירות וזהו לא תאחר לשלמו כי מתנת הנדיב מהרה, וכבר בארו ז"ל בפ"ק דר"ה ופרק קמא דנדרים ופ"ק דערכין (ד' ד') הזמן שיעבור בבל תאחר שהוא שיעברו על הנדר ג' רגלים אז יקרא איחור. אמנם בענין הצדקה לא יהיה כן אבל יהיה חייב לשלמה מיד מפני צורך העניים אליה, ואמר כי דרוש ידרשנו להגיד שעכ"פ ידרשהו השם יתברך מעמו ויפרע ממנו בין מדעתו בין שלא מדעתו וחטא איסור הנדר ישאר בהויתו וזהו אמרו והיה בך חטא רוצה לומר דופי וחסרון, כי איחור הנדר מורה על שהאדם מתחרט על מה שנדר אשר זה הוא מתנאי הכילות, וכדי שלא יחשוב חושב שהנדר נרצה לאל יתברך מפאת עצמו, אמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא רוצה לומר שלא יהיה בך דופי כמו שיהיה באיחור הנדר, וחתם הדברים באמרו מוצא שפתיך תשמור, לבאר עוד שהנדר לא יאמר על מחשבת הלב בלבד, כי דברים שבלב אינם דברים אבל הנדר הוא מה שיוציא האדם בשפתיו מכוון עם מה שבלבו, וזה מוצא שפתיך תשמור ועשית, והנה הוסיף לומר כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך שנרא' מיותר, כדי לתת הסבה למה ישמור הנדרים לשלמם שיהא מב' צדדין, הא' מצד השם יתברך אשר נדר אליו כי אין ראוי שיכזב לו וזהו כאשר נדרת לה' אלהיך, והב' מצד הנודר עצמו שאין כבודו שלא ישמור את דברו, ועל זה אמר נדבה אשר דברת בפיך, וכלל עוד באמרו מוצא שפתיך תשמור להודיע שבמוצא שפתיך יש ב' מצות, האחד האיחור והמניעה מעשות כענין שבועת הבטוי להרע לעצמו או להיטיב לעצמו, והב' מה שיהיה בקבלתו עליו לעשות דבר ממצות כמו לתת מממונו לעניים או להקדש וכדומה, ועל הענין הראשון אמר מוצא שפתיך תשמור כי השמר פן ואל לא תעשה הם, ועל הב' אמר ועשית, ועל ביאורם אמר על הראשון ראשון כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, כי הנדר הוא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר לה' לאסור אסר על נפשו, אמנם הנדבה היא על קבלת מעשה, ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקים בין למניעה בין למעשה, אם למניעה כאשר נדרת לה' אלהיך, ואם למעשה נדבה אשר דברת בפיך, ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת ה׳:ג׳) כאשר תדור נדר לאלהים לא תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, והזהיר עוד אל תתן את פיך לחטוא את בשרך:

כל חרם אשר יחרם וגו'. חז"ל פירשו חרם על היוצא ליהרג, והעמיקו בזה בחדרי הלשון ולשונות הקדמונים שהיו קורים חרם לה' כל מי שנתחייב מיתה אפילו בדיני אדם כאשר העירנו בצדק וויכו (ספר ד'.249) על הכתוב בי"ב לוחות של רומי שבהם חרם ליובי כל מי שישא ידו וימרוד באחד משרי העם (טריבונו די לא פליבי) וחרם לאלהי האבות הבן הרשע והמורד- ויחרם לשירירי אליל התבואות, כל מי שישרוף התבואה של חבירו, ידון בשריפה — ובדרך כלל, העירו בזה, שהאלהים שהם השופטים, אינם דנים ומענישים רק על פי הכח והממשלה הנתנה להם מאתו ית', ובזה יסדו יסוד מוסד למשפט האנושי, טעמו ומקורו אשר עליו נתחבטו המדינים ראשונים ואחרונים — ובזה נתבטלו שני הפירושים שנאמרו בפסוק זה, האחד, שכל מי שיעשה חרם ממין האדם לא יפדה אבל ימות כבתו של יפתח לדעת קצת, ויפה טען החכם שד"ל על זה במשתדל, אלא שגם הוא לא הצליח בפירושו שכתב שכוונת הכתוב על החרמים המסורים לכללות האומה או למנהיגיה לגזור ולומר בהוראת שעה, אף אם לא יהיה הדין כך העושה כו"כ יחרם ע"כ, והנה בזה הפריז על המדה למצוא בתורה מפורש הרשות שנתנו חז"ל לב"ד להכות ולהעניש ולהרוג את הנפש לצורך שעה, ועוד שעדיין לא שמענו עקר הרשות הזה, עד שיודיענו שאינו טעון פדיום, ואין זה מדרך התורה, אלא העקר כמו שאמרנו שגם הרוגי ב"ד נקראים בהרחבת לשון, וכפי המליצות השגורות בפי הקדמונים חרם לה', כי ה' שופטינו ה' מחוקקינו ובקרב אלהים ישפוט וכמו שאמרנו — והוא הדבר שפירש"י משם חז"ל היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום, וביותר יכונו הדברים שכתבנו, לדעת האומר שהיא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהם כפר לפטרן הזכירו רמב"ן משם רז"ל — וכן דעת הקדמונים על אלהיהם כמו שכתבנו, וכן נשאר בלשון רומי Sacer קדוש להוראת Esecrabile ר"ל מעותד ומקודש למיתה על פי המשפט-רק בזאת נבדלנו לטובה מהגוים ההמה, שאצלם, מהמנהג המתועב לשפוך דם אנוש על מזבחותם ובפרט האויבים, נשאר זכר למו בשם Hostia להורות על הקרבן והאויב גם יחד, כי האויב היה הקרבן הנבחר וכן בשם Victima ששרשו Hostis victus אויב מנוצח, ולא תמצא בלשונינו שם זבח קרבן או עולה, שיזכיר מרחוק או מקרוב דבר זה, ובזה נתעלית לשונינו מב' סיבות, האחת שלא ימצא בה תועבה הלזו, והשנית כי מכאן ראיה שאין בלשון הקדש חלק ונחלה לגויי הארצות, שלא כדעת האומרים כי היא שפת כנען, מאחר כי לא נותרו בה סימני התועבה הזאת, כמו שנשארו נראים ונגלים בשאר לשונות.

ובמדרש (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אם יהיה האדם צדיק ואינו עוסק בתורה אינו כלום אלא פרי צדיק עץ חיים, שנאמר (שם ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, שמתוך שהוא בן תורה ילמד היאך לוקח נפשות, שנאמר ולוקח נפשות חכם. אתה מוצא ביפתח שמתוך שלא היה בן תורה אבד את בתו, אימתי בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר (שופטים י״א:ל׳-ל״א) וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי והעליתיהו עולה לה', וכתיב (שם) והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, וכתיב ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי. והלא פנחס היה שם אלא בגסות הרוח שהיתה בו ביפתח שלא רצה ללכת לפניו אבדה בתו. אמר אני שופט ישראל ראש הקצינים אשפיל עצמי ואלך לפניו, אמר פנחס אני כהן גדול בן כהנים גדולים אלך אצל עם הארץ, מבין תרויהון אבדה הדא עלובתא מן עלמא. ושניהם נענשו עליה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, יפתח נתפזרו אבריו במותו, שנאמר (שם יב) ויקבר בערי גלעד.