פרשנות מצטטת על שופטים יא:לא

והעלהו שם לעולה, אילו כונת הציווי הזה שישחט את בנו על המזבח וישרפהו כליל, היה הכתוב אומר והעלהו שם עולה, כמו שאמר יפתח והעליתיהו עולה (שופטים י"א ל"א) לפי שהיתה כונתו לשחוט את היוצא מפתח ביתו, וכן ויעלהו עולה על החומה (מלכים ב' ג' כ"ז) האמור במלך מואב ששחט את בנו, ולא מצאנו לשון העלאת עולה להקרבת בן אדם על המזבח זולת אלה השנים, ובשניהם בא פועל עלה נקשר עם ב' פעולים בלי אות השימוש, כי הנקרב בא ביחס הפעול שהוא הכנוי, והעליתיהו, ויעלהו, והשם עולה בא ג"כ ביחס הפעול בלי למ"ד, ואף שבקרבן בהמה מצאנו פעמים הרבה שם עולה קשור עם למ"ד, כמו כל הבקר לעולה, ואיל לעולה, ודומיהם, הוא לפי שאין שם מקום לטעות, כי העלאת בהמה על המזבח בודאי לא יהיה לתכלית אחר אלא לשרוף אותה, אבל העלאת אדם למקום גבוה אפשר שיהיה לתכלית אחר כמו שנפרש, ולכן מאמר והעלהו שם לעולה יובן על ב' דרכים, האחד שישחט ממש את בנו לקרבן עולה, והשני שיעלהו אל ההר ההוא לצורך העולה שיקריב אברהם שם, כלומר שיוליך עמו את יצחק בנו כדי שיהיה נצב על העולה וילמד מעשה הקרבנות שמקריבים לכבוד השם, כי כן שימוש הלמ"ד אצל הקרבנות, כמו ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח (שמואל א' י"ו ה') שלמ"ד לזבח כירושה שיהיו נצבים אצל הזבח ומתעסקים בו, אף כאן לעולה לתכלית העולה שתקריב שם לפני יצחק כדי לחנכו במעשה ההוא, והנה ה"ית לא צוהו מתחלה שישחוט את בנו חלילה, כי קרבן כזה הוא תועבה גדולה בעיני השם ב"ה שהוא רחום וחנון ושונא מעשי האכזריות, כמו שאמרה התורה כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם (דברים י"ב ל"א), וכמו שצעק הנביא ובנו במות וכו' לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי (ירמיה ז' ל"א), ואחז"ל אשר לא צויתי לאברהם, אבל ראתה חכמתו ית' להסתיר כונת הציווי בלישנא דמשתמע לתרי אפי כדי לעשות נסיון גדול באברהם והוא, כי אברהם ידע את השם ואת דרכיו ואהב את השם אהבה עזה, ובעבור כן היה מבקש להתדמות אליו בדרכי החסד והחנינה והרחמים, להיותו יודע שהדרכים הללו אהובים לו ית', ומטעם זה ג"כ מאס בגילולי בית אביו, לפי שהיו אז מייחסים לאליליהם כל מיני נבלות ואכזריות, ועתה שנצטוה פתאום לפי דעתו לשחוט את בנו, איך לא יבהל לשמוע כן מפי אב הרחמים ולא יתר לבו ממקומו לעשות אכזריות גדולה כזו שהוא נגד הטבע והדעת, בלי להרהר על דרכי השם ב"ה? אולם א"א ע"ה מלבד שהיה אוהב את השם מאד, גם היה ירא את ה' יראה גדולה, ומי שנקבעה בלבו מדה זו לא ישלח מחשבותיו חפשים לחקור בשכלו ובבינתו על דברים שהם תעלומות ממנו, אלא ישים מסוה הצניעות נגד פני נפשו, ולא יהרהר על דברי השם אפילו הם הפוכים משקול דעתו, כמו שאמר הנביא הגיד לך אדם מה טוב וכו' והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו' ח'), והדברים הללו עמוקים ורחבים ואין זה המקום להאריך בהם, רק להודיע שתכלית הנסיון הזה היה להוציא יראת השם שבנפשו מן הכח אל הפועל, ואברהם ברוב גדולתו עמד גם בזה ונשתלם במדה זו, כמו שמעיד עליו הכתוב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, וכדרך שיתבאר:

במקרא מהדהד נדרו של יפתח: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי... והיה לה' והעליתיהו עולה" (שופטים יא לא). מבחינה משפטית לנדר כזה קוראים חכמים "חרם", אף שהמקרא משתמש במונח "נדר". מכל מקום, יפתח ראה עצמו מחויב לקיים את נדרו (שם לה-לז), אף שהמקרא עצמו מבטא הסתייגות מהנדר. בספרות המשנה והתלמוד ברור ש"נדר" כזה תקף, אף שמן הראוי היה שלא לנדור אותו⁷קדמוניות המקרא, פרק מ; ספרי דברים, קמח, עמ' 203; בבלי, תענית ד ע"א, ועוד. , אם כי מדרש אחד דן בנושא מהיבט הלכתי: "יפתח שאל שלא כהוגן והשיבו הקב"ה שלא כהוגן... רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב, ריש לקיש אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב, דתנינן 'אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אילו עולה לא אמר כלום, הרי אילו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה' (משנה, תמורה פ"ה מ"ו)" (בראשית רבה, ס ג, עמ' 642); "ולא היה שם פינחס שהיה מתיר לו את נדרו?" (ויקרא רבה, לז ד, עמ' תתסו-תתסז). הפרשנות היא אגדית, אך מבוססת על הרקע ההלכתי כפי שתיארוהו חכמים. אין כאן פרשנות שמדובר בחרם, אלא בנדר בהמה. מצד אחד נאמר שהנדר לא היה תקף, ומצד שני שהיה צורך בהתרתו על ידי חכם (פנחס). דומה שהצורך בהתרת חכם הוא רק הצורך של הדרשן לפתח את ההיגד המוסרי, שהרי מבחינה הלכתית זה נדר טעות שאיננו צריך התרה⁸המסר החברתי הוא נגד ההתנשאות של החכם מצד אחד, ושל המנהיג מצד שני. החכם הוא פנחס הכהן, וספק אם הדברים מכוונים נגד חכמים או נגד כוהנים. . ודאי שלאגדה מסר חברתי שלא כאן המקום לפרטו, ומסר זה חשוב היה לחכמים יותר מהרקע ההלכתי ה"טכני". מכל מקום, בהקשר המקראי מעשהו של יפתח ברור והוא ברוח הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כז כט), אך חז"ל לא צירפו את שני הפסוקים, ואת הפסוק בספר ויקרא הסבו לעניין חייבי מיתות בבית דין⁹תוס', פ"ד הל"ד, עמ' 549; מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין פ"י, עמ' 286-285; להלן פ"א מ"ג, ומקבילות רבות. .

(שופטים יא, לא) יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא? וֶהֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ. מקשים אמאי לא אמר 'יָכוֹל אֲפִלּוּ אָדָם' וכדהוה אחר כך?
ונראה לי בס"ד שבא לתרץ בזה קושיא אחרת דיש להקשות למה לשנים השיבו כהוגן, ולו לא השיבו כהוגן? וכי משוא פנים יש בדבר! ובזה נתרצה קושיא כי הם לא נגעו בכבוד שמים אבל הוא נגע בדבריו אלו בכבוד שמים דמשמע מדבריו שיקריב אפילו דבר טמא, אבל אדם אינו נקרא דבר טמא! ודלא כמו שכתב מהרש"א ז"ל דהא מצינו שאברהם אבינו ע"ה חשב תחלה שיעלהו ליצחק אבינו ע"ה עולה ממש, ולכן אמר 'יָכוֹל אֲפִלּוּ דָּבָר טָמֵא' שהראה לנו בזה גרעון וחסרון שיש בדברי יפתח הנוגע לכבוד שמים, ובזה מובן הטעם למה לא השיבו לו כהוגן שנזדמנה לו בתו.