פרשנות מצטטת על שופטים יא:מ

קַח נָא. פֵּירוּשׁ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלֹא שְׁאֵלַת זְמַן, וְאַף זֶה מֵהַנִּסָּיוֹן שֶׁלֹּא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ זְמַן, כְּמַעֲשֵׂה בַּת יִפְתָּח (שופטים י״א:ל״ז) שֶׁרָצָה אָבִיהָ לְהַעֲלוֹתָהּ עוֹלָה וְשָׁאֲלָה מִמֶּנּוּ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְגוֹ׳.

הירודות והנעמיות הרי הן כעוף לכל דבר. — כפי הנודע ירודות ונעמיות בלשון ארמית הן תנים ובנות יענה בלה"ק, ובירושלמי כאן מבואר דירוד הוא מין עוף וכפרש"י בסנהדרין נ"ט ב' וכ"כ בחות יאיר סימן קנ"ב דתנין הוא שם עוף אכזרי ארסי (ולהוציא מפרש"י ישעיה ל"ד י"ג שהוא מין חיה רעה וגם יש ממפרשי המקרא שכתבו שהוא מין נחש), ואולם לא הודיעו לנו איזה עוף הוא, ואשער שהוא עטלף שבעופות (ויקרא י"א י"ט) שהרי כתיב (באיכה ד' ג') גם תנים חלצו שד היניקו גוריהן, ומבואר שהתנים הן מין עוף המעיק ושיש לו דדים ואין בכל העופות מין כזה חוץ מעטלף וכדאיתא בבכורות (ז' ב') וכל המטיל ביצים מלקט חוץ מעטלף שאע"פ שמטיל ביצים מיניק ובפרש"י שם שהוא קילבא שוריץ דומה לעכבר ויש לו כנפים ע"כ והוא מכונה בלשון לעז עכבר הפורח, ומין זה מצוי בחורבות ובמקומות האפלים ואינו סובל את אור השמש ולכן אינו יוצא מקנו אלא בלילה וכמו שאמרו בבבלי (סנהדרין צ"ח ב) א"ל תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי הוא ואתה למה לך אורה ופרש"י עטלף קלבא שוריץ בלעז ואין לה עינים (ופלא שבפה"ת ויקרא י"א י"ח כתב רש"י על תנשמת שהיא קלבא שוריץ וכ"כ בחולין פ"ג א' ויותר פלא שבשבת ע"ח א' ד"ה דמא כתב רש"י דעטלף היא שקורין טלפא שהרי בויקרא שם וכן בחולין שם פרש"י דתנשמת שבשרצים היא טלפא אבל עטלף הוא מין עוף וכמו שנתבאר). ומכונה עוף זה בשם עטלף מחובר משתי מלות עט־אפל דהיינו שמעופף באפלה ומאפל נעשה לף (וכ"ש בערוך ערך אגן ה' שיש הרבה דברים הפוכים); ונקרא גם כן תנים מפני שדרכו לצעוק וקולו כילד בוכה מלשון (שופטים י"א מ') לתנות לבת יפתח, ובלשון ארמית נקרא ירוד הוא ג"כ מענין זה כדכתיב (תהלים נ"ה ג') אריד בשיחי וכתיב (מיכה א' ח') אעשה מספד כתנים. ותנים הוא שם רבים וביחיד יש לומר "תן" כמו מן גנים גן, אבל מתנינים לשון רבים יאמרו בלשון יחיד "תנין" ותרגומן תניניא תנינא, ופעם אחת נמצא תנים במקום תנין (יחזקאל כ"ט ג') ולכך תרגום יונתן שם תנינא דהיינו תרגום תנין והוא מין דג שיש לו קשקשים כפי הנראה ביחזקאל שם.
והטעם שהוצרכו לפרש פה שהירודות והנעמיות דינן כעוף הוא מפני שכנפי העטלף אינם ככנפי שאר העופות כי גם שתי כנפיו של העטלף כמו שתי רגלים הנה באשר שיש בכל כנף כמו ה' אצבעות וגם יש בה כמו אצבע גודל עם ציפורן גדולה ויש בין כל שתי אצבעות עור רחב כהעור אשר בין האצבעות שברגלי האווז וגם אין בכנפי העטלף שום נוצה ושער וכשעטלף עומד הוא סמוך גם על כנפיו כאילו עומד על ארבע רגליו, וגם נודע כי הנעמיות אינן יכולות לעוף באויר כשאר העופות ולפיכך צריכין היו להודיענו שגם הירודות והנעמיות דינן כשאר העוף.

העלייה לרגל יסודה במצוות התורה "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה' " (שמות כג יז; לד כג). בימי בית שני הובן הפסוק כמובן כמכוון לירושלים בלבד. קשה לדעת מה היה היקף התופעה בימי בית ראשון. על אלקנה אנו שומעים שעלה לרגל לעתים מזומנות למשכן בשילה (שמואל א א ג; א ב יט), וכן אנו שומעים על חג לה' בשילה שאליו באים מיישובי הסביבה (שופטים יא מ). סופרי בית שני וחז"ל ראו בכך טקסי עלייה לרגל, ברם מהפסוקים עצמם קשה לדעת מה היה היקף התופעה, והאם היא חרגה מגדר אירוע מקומי או אזורי מצומצם. מאוחר יותר מנמק הכתוב את בניית המקדשים בדן ובבית אל ברצון לצמצם את העלייה לרגל לירושלים (מלכים א יב כז). מובן שירבעם לא נימק בפומבי בדרך זו את ההכרזה על מקומות קדושים "חדשים" (ליתר דיוק הכרזה על חידוש מקומות קדושים מוכרים ו"ישנים"). נימוק זה הוא דברי בעל ספר מלכים, אך הוא כבר מכיר תופעה של עלייה המונית לרגל לירושלים. עם זאת, אין מדובר בהכרח על מועדים מיוחדים שבהם עולים לרגל, ושבהם נערכים טקסים או מצוות מיוחדות, אלא על עלייה תדירה ויומיומית, מסוג דברי הנבואה של ישעיהו: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' " (ישעיהו סו כג), כלומר עלייה תדירה ולא במועדים מיוחדים.

ויתנם לחוק. כשמזדמן להם שום צער ובכיה שהם מקוננים ובוכים על המאורע הם מזכירים זה הצער עמו דוגמא בתשעה באב שמזכירים קינות על ההרוגים בגזירות שאירעו בימינו כן יבכיון על מות יאשיהו דוגמא (שופטים י״א:מ׳) ותהי חק בישראל וגומר (שם) לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעה ימים בשנה: