וַתֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אִשְׁתּ֗וֹ לוּ֩ חָפֵ֨ץ יְהוָ֤ה לַהֲמִיתֵ֙נוּ֙ לֹֽא־לָקַ֤ח מִיָּדֵ֙נוּ֙ עֹלָ֣ה וּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הֶרְאָ֖נוּ אֶת־כָּל־אֵ֑לֶּה וְכָעֵ֕ת לֹ֥א הִשְׁמִיעָ֖נוּ כָּזֹֽאת׃
ספורנו
וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה. קֹדֶם שֶׁתֵּלְכוּ לִרְאוֹת פָּנָיו, לְמַעַן תִּרְאוּ אֵיךְ יְקַבֵּל הַמִּנְחָה בְּרָצוֹן. וּבָזֶה תֵּדְעוּ אֵיךְ יְקַבֵּל אֶתְכֶם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, כְּאָמְרוֹ (שופטים יג:כג) "לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עוֹלָה וּמִנְחָה". וְאַחַר כָּךְ:
מחוקקי יהודה; יהל אור
(יב) יש ענינו מלת הספק, שמא, כמו פה "לו ישטמנו" ויש ענינו תנאי ממש "לו חפץ ד' להמיתנו" (שופ' יג כג) כמו אלו, ר"ל שהמשפט הנמשך מברר שהמשפט הקודם אינו כפי המדומה, ע"כ יבוא אחריו "לא" כי לא יתקיים המשפט הנמשך אלו היה הקודם אמת, ויש בענינו ג"כ תקוה ורצון, להיות מה שמספק בו "לו ישמעאל יחיה לפניך" (למעלה יז, יח) הלואי, ויש משמש בלשון אם כמו "לו החיתם אותם" (שופ' ח יט):
אבן עזרא
ויאמר. כבד. פועל עבר כמו כי זָקֵן יצחק (ברא' כז א) לו חָפֵץ ד' (שופ' יג) כאשר אָהֵב (ברא' כז ט), והיה קמץ קטן תחת מ"ם מֵאֵן שהוא שרש, שלא ידגש האל"ף ההוא אחריו כמו חרף נפשו (שופ' ה יח):